מי פה הבוס?

"שלא יתקבל רושם מוטעה כאילו שאני לא עושה שום דבר בבוקר" – מנסה תמיר להתגונן בחיוך, כשליהי מסיימת לתאר את התנהלות הבוקר במשפחתם וההתארגנות ליציאה לגנים, תיאור שממנו מצטיירת תמונה ברורה: היא זו שמעירה את הילדות בבוקר, היא מלבישה את הקטנה (אוטוטו בת שלוש), מושיבה אותה על האסלה לפיפי של הבוקר, מצחצחת לה שיניים, נועלת לה נעליים, מגישה לה את האקטימל שלה, ואז רצה לדרבן את הגדולה (בת חמש וחצי), עוקבת שהיא מתקדמת בהתארגנות, מסרקת אותה ולבסוף מגישה גם לה את האקטימל שלה.

אני מחייכת אל תמיר בחזרה, ממתינה לשמוע ממנו מה באמת תפקידו בהתארגנות הבוקר.

"אני אחראי על הכנת הסנדויצ'ים ועל ארגון התיקים" – הוא מצהיר בגאווה, ועוד לפני שאני או ליהי מגיבות הוא מוסיף "זה לא שאני לא הייתי רוצה לעזור לליהי יותר, גם ליהי מבקשת שאעזור לה, אבל בכל פעם שאני מנסה לטפל בקטנה, מיד היא מתחילה לצרוח – אני רוצה את אמא! לא רוצה את אבא! – והאמת, דפנה? נמאס לי. אין לי כוח לזה. היא לא רוצה? – לא צריך. שאמא תטפל בה".

"כן, הוא צודק" – מוסיפה ליהי – "גם לי אין כוח בלחץ של הבוקר לבכי ולדרמה שהיא תעשה מזה. כל מה שאני רוצה זה שקט ויעילות. אז כשהיא מתחילה עם הצרחות שלה אני מעדיפה להחליף את תמיר ולגמור עם זה".

איזה יופי… לכאורה יש פה הסכמה בין ההורים – אני חושבת לעצמי. זהו מרכיב חשוב בבניית הסמכות ההורית ואני אמורה להיות מרוצה ממה שאני שומעת, אז מדוע אני לא לגמרי מרוצה…? ובכן, כי זו אני, עם ה'שמיעה האבסולוטית' שלי לסמכות הורית, ששום זיוף לא נעלם מאזניה…

ליהי, שכנראה מזהה את מחשבותיי על פי ההבעה שעל פניי, אומרת: "אני נכנעת לה לא רק בגלל שאני מעוניינת בשקט. כשהיא צורחת ככה זה גורם לי לחשוב שאולי היא באמת רוצה אותי? שבעצם, למה לא להיענות לה? מה זה כבר כל כך משנה?".

"אני באמת לא יודעת מה זה כבר משנה, אולי תאמרו לי אתם" – אני מנסה לאתגר את ליהי ותמיר – "כי אני שמעתי אתכם מעידים קודם ששניכם רוצים ומעדיפים שנטל ההתארגנות של הבנות לא ייפול רק על ליהי. אז איך זה שהצווחות של הזאטוטה מטרפדות את התכנית שלכם? האם יתכן שאתם נותנים לגחמות של ילדונת בת שלוש לנהל אתכם, שני אנשים מבוגרים? ותחשבו, מה עוד אתם משדרים לה, שלא במתכוון, כשאתם לכאורה מסכימים איתה שעדיף שאמא תטפל בה ולא אבא?".

הזוג החמוד מהנהן. כן, הם מודים שהם נכנעים לילדונת ומספרים שגם בערבים, בנוהל האמבטיות, התופעה הזו חוזרת על עצמה. ודי נמאס להם מזה אבל הם לא יודעים איך לפתור את זה.

אני מרגיעה אותם ומבטיחה להם שאם הם חשבו לרגע שהם ההורים היחידים שזה קורה להם – הם טועים (צרת רבים וכו'…). למעשה, אני די בטוחה שכמעט אין זוג הורים שלא חווה משהו כזה: ניסיונות של הילד להכתיב מי יטפל בו.

ואתם יודעים מה? אולי תתפלאו, אבל אני אפילו בעד הניסיונות הללו. אני מאמינה שזו זכותו המלאה של הילד לנסות לנהל אותנו ההורים, משום שתפקידו – לבדוק גבולות. לבדוק את כוחו בעולם ואת יכולתו להשפיע על מה שקורה. זהו שלב התפתחות חשוב ביותר בהפיכתו לאדם אוטונומי, בעל דעות ורצונות משלו.

אך לצד הניסיונות האלה הילד זקוק לעוד משהו: הוא זקוק לפגוש הורה שמעניק לו גבולות. הורה שמבהיר לו עד איפה בדיקת הגבולות שלו יכולה להגיע. הורה שמרסן את השאיפות המוגזמות של הילד לפרוץ את אותם הגבולות שיש בהם היגיון ויש להם סיבה.

אז מה עושים במקרים שכאלה?

אם החלטתם על התנהלות מסויימת שבה אתם חולקים ביניכם את מטלות הטיפול בילד – עימדו מאחורי החלטתכם, גם אם בעיני הילד היא לא מוצאת חן. "לא! אבא יקרא לי סיפור, לא את!", "לא, אמא תחפוף לי שיער, אתה לא יודע!", "לא! אמא תלביש אותי, לא אתה!"…

זה לא יהיה קל או כיף, כי הצ'וצ'יק לא יוותר בקלות. פעם, פעמיים וגם שלוש תצטרכו להתמודד עם הצווחות שלו, אבל אם תעשו זאת בדרך הנכונה המאפיינת הורה מוביל – 'האסימון ייפול' והילד יבין שהוא לא רודה בכם ולא מנהל אתכם.

את שומעת את הילד זועק לך לעזרה מהאמבטיה? נסי להתאפק ולא לרוץ להושיע אותו… אל תדאגי, הוא בידיו הטובות של אביו. חכי דקה שתיים ואז פיתחי את דלת חדר האמבטיה, הציצי פנימה ואמרי בקול שליו: "מתוק שלי, אני שומעת שאתה קורא לי ושאתה רוצה שאני ארחץ לך. היום אבא רוחץ אותך והוא יודע לרחוץ נהדר! בפעם אחרת אני ארחץ אותך. כשתיגמור להתקלח אני אחכה לך בחדר"…
ואת סוגרת אחרייך את דלת חדר האמבטיה בנחת, גם אם זעקות השבר ממשיכות.

זהו שיתוף פעולה הורי במיטבו: כי בניגוד להורים שנכנעים לדרישות הילד, ובזאת כאילו מסכימים איתו ונותנים אישור לדעתו בנוגע להורה שראוי יותר שיטפל בו, פה ההורה הלא רצוי (לכאורה) בעיני הילד לא נבהל ולא מוותר על מעמדו, ולצידו, ההורה המועדף (לכאורה) על הילד לא נופל בפח שהילד טומן, מגבה את ההורה השני, ודואג להביע באופן ברור את אמונו בו ואת ביטחונו שהילד נמצא בידיים טובות.

בסופו של דבר, כשההורים נוהגים כך – הרווח הוא כפול: גם להורים יותר קל, וגם החוויה של הילד חיובית – כי שני הוריו מתגלים כהורים מיטיבים שתומכים האחת/ד בשני/ה.

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print