בקשת סליחה ופעולה מתקנת

זוכרים את שליו בן ה- 4 מהפוסט הקודם? כן, הילדון המתוק להפליא שזרק צעצוע על חברו בגן ופגע בפניו. אירוע לא נעים, בלשון המעטה.
אירוע שגרם להוריו לחוש אשמה ומבוכה.
כי אף הורה סביר לא רוצה שהילד שלו יפגע בילדים אחרים.
אף אחד לא רוצה שלילד שלו ייצא שם של “הבריון של הגן”.

הוריו של שליו לקחו לתשומת לבם את המקרה. מעבר לכך שהם הצטערו מאוד שזה קרה, הם היו מוכנים לעשות כל מה שצריך שאירוע כזה לא יחזור על עצמו.
בפגישה שהיתה לי איתם בשבוע שעבר הצעתי להם לעשות שני דברים שחשוב וכדאי לעשותם באירועים שכאלה. הראשון – שיחת העיבוד – שלה הוקדש הפוסט הקודם.
הדבר השני שהצעתי להורים לעשות עם שליו זה לעזור לו לעשות פעולת תיקון.

מהי פעולת תיקון?
כולנו יודעים שמצופה ממי שפגע שיבקש סליחה. “תבקש סליחה” – אנחנו אומרים לילד שפגע באחד מבני המשפחה או באחד מחבריו. והילד? בלית ברירה נכנע לבקשה (או ללחץ – משום שהוא חושש שייענש אם לא יבקש סליחה) וממלמל בראש מורכן את הסליחה המאולצת.
אך האם ההתנצלות הזו, מן השפה ולחוץ, משמעותית? האם היא מחוללת בנפשו של הילד איזשהו תהליך פנימי, עמוק יותר, של הבנה ושל חרטה? האם תיווצר אצל הילד הפנמה של ערכים המתנגדים לאלימות והמטפחים איכפתיות והתחשבות באחר?

בספרו “הסמכות החדשה” מתאר חיים עומר את הרעיון ודרך הביצוע של פעולת התיקון, אשר מתבססת על מספר עקרונות:
* מעשי אלימות לא יתקבלו ויזכו לתגובה ברורה מהדמויות החינוכיות (הגננת וההורים)
* כאשר פועלים באלימות ופוגעים – יש ואפשר לתקן זאת
* יש מקום לענישה (כגון ‘פסק זמן’) אך יש הכרח בפעולה נוספת שתוביל להפנמת הערכים

בשונה מהנוהג בו הילד הפוגע נדרש לבקש סליחה כאן ועכשיו – כשהוא וגם הילד הנפגע עדיין נסערים ולכן לא באמת פנויים ל’סולחה’, פעולת התיקון מגיעה לאחר השהייה מסויימת, לאחר שהרוחות נרגעו אצל כל הנוגעים בדבר (הילדים, צוות הגן וההורים) ואחר שהושקעו מחשבה ותיכנון בפעולת התיקון. חשוב לציין שפעולת התיקון תתרחש גם אם הילד עושה זאת בחוסר חשק. אם הילד מסרב לחלוטין לקחת חלק בפעולת התיקון, יהיה עליו להבין שהתנגדות לכך תגרור ענישה.

בהתאם לעקרונות הפעולה המתקנת יעצתי להוריו של שליו שלמחרת בבוקר יתארגנו כך שיהיה להם מספיק זמן לשיחה קצרה בינם לבין שליו. בשיחה הזו עליהם להתייחס להתנהגותו הפוגעת של שליו אתמול בגן, שהיא התנהגות שלילית שאינה מקובלת עליהם, ולכך שהוא צריך להראות לחברו הפגוע שהוא מצטער על שפגע בו ושהוא מבקש סליחה. ביקשתי מהם לחשוב יחד עם שליו על האופן בו הוא יכול להראות לחברו שהוא מצטער על כך ואף לעודד את שליו להציע רעיונות. הצעות אפשריות: לצייר ציור, לכתוב לחבר מכתב, או להביא לו מתנה קטנה.

למחרת קיבלתי מההורים את ההודעה הבאה:
“היי דפנה,
הבוקר עשינו את השיחה עם שליו.
הוא לא כל כך שיתף פעולה אבל בהמשך השיחה קצת התרכך וענה לנו לשאלות. אמר שהכה את דורון כי הוא הרגיז אותו ולקח לו את המקום בנדנדה.
שאלנו איך הוא הרגיש אחר כך שדורון בכה, ענה שהוא הרגיש לא טוב.
שאלנו למה הוא התחבא מהגננת והוא אמר כי שהוא לא רצה שנעמי תכעס עליו.
הסברנו לו שתמיד אם נעשה משהו רע יכעסו עלינו ולכן אנחנו משתדלים לא לעשות דברים רעים.
שאלנו על משהו שהוא חושב שהוא יכול להביא בשביל לשמח את דורון היום…. הוא לא ענה מיד, התחמק וביקש עזרה -״ אמא את תגידי …״ אז הצעתי לו אופציות והוא בחר באופציה של צעצוע קטן. הבאתי אותו לגן ראשון, הוא נכנס והסברתי לגננות בקצרה על המתנה שהוא צריך לתת.
אתקשר יותר מאוחר למעין לבדוק איך היה”.

פה המקום לציין שכמובן שהגננת צריכה להיות מעודכנת ברעיון של פעולת התיקון, ואף להיות מעורבת ולדאוג ליצירת הנסיבות המתאימות במסגרת הגן בהן תעשה פעולת התיקון. ההמלצה היא שהפעולה תובא לידיעת כל הילדים בגן שנחשפו יום קודם לכן להתנהגות האלימה, וכעת נחשפים לתיקון, ובכך תתרום לסגירת האירוע באופן שיש בו משמעות חינוכית וערכית לכולם: אנחנו נגד אלימות, אנחנו בעד תיקון.

 

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print