פיתוח קוגנטיבי לילדים

"פעם שלישית – גלידה", מכירים? אז אצלי זה: פעם שלישית – פוסט! 😎
כאשר באותו השבוע אני פוגשת את אותו נושא שלוש פעמים – זה מצדיק מבחינתי להקדיש לכך פוסט (גם אם כבר כתבתי בעבר דברים דומים).
כל שלושת המקרים נוגעים לרצון של הורים להשקיע בפיתוח האינטליגנציה של הילדים, והתיסכול שמתעורר בהם כשזה לא צולח: כי הזמן מועט, המלאכה רבה, וגם אם כבר מוצאים זמן ומתפנים אל הילד – לא בטוח כלל וכלל שהוא יזרום…

המקרה הראשון: אמא מקסימה ומשכילה, שמגיעה אלי להדרכת הורים מצפון הארץ, סיפרה לי איך רצתה להקדיש את הסופ"ש האחרון לקידומו של בנה בן הכמעט ארבע – "ניסיתי לשבת איתו על חוברות אבל הוא ממש לא שיתף פעולה והרגשתי שאני רק מתעצבנת מזה".
המקרה השני: קרובת משפחה אהובה, אמא ל – 3 (בגילים שבין חצי שנה לחמש וחצי), שלחה לי את הצילום של המיטה גדושת הכביסה וביטאה את ייאושה על כך שקיפול הכביסה יורד בדירוג סדרי העדיפויות, כשבמקביל היא מנסה להקדיש מזמנה גם לחינוך ולקידום הדור הבא.
המקרה השלישי: במסגרת פגישת הדרכה עם זוג הורים ל 2 (בני שלוש וארבע), האמא ביטאה את תיסכולה מכך ש"אני לא מצליחה לשבת עם הגדול על חוברות עבודה כי הקטן תמיד מפריע".

אז ראשית – שאפו גדול לכל האמהות הנהדרות האלה (ולאמהות רבות נוספות! וכן, גם לאבות כמובן…) שמקדישות רצון, מחשבה ומאמץ, ומשקיעות מזמן וממרצן בפיתוח הקוגניטיבי של ילדיהן.
הכוונה של האמהות, כמובן, טובה מאוד. אבל נראה שהדרך בה הן מנסות לעשות זאת – ניתנת לייעול.
אנחנו נצליח הרבה יותר ברגע ש"נשחרר", ונבין שילדים צעירים לומדים בכל מיני דרכים ולא רק בעזרת הקנייה מכוונת וישירה, חוברות עבודה או צורות "הוראה" דומות, או תוך התנסויות למידה דידקטיות, כשההורה מתפקד כמורה. למעשה, את רוב הלמידה שלהם ילדים עושים בכלל באופן עקיף ומקרי.

"למידה אגבית"
זהו מושג שכדאי להכיר ולאמץ בכל הקשור להרחבת הידע, לפיתוח החשיבה ולקידום מיומנויות שונות אצל ילדים.
ילדים לומדים טוב מאוד (ואפילו טוב יותר!) לא רק כשאנחנו מפנים ומקדישים לזה זמן ומאמץ מיוחד. ילדים, למרבה המזל, לומדים כל הזמן. מכל דבר, מכל אחד (גם מילדים אחרים), בכל הקשר ובכל מצב. מוחם המתפתח סופג לתוכו מידע חדש כל הזמן. היתרון הגדול של זה הוא שאנחנו יכולים לנצל זאת ולזמן להם למידה תוך כדי ההתנהלות היומיומית שלנו. רוב ההורים עושים זאת מבלי להיות מודעים לכך, אך אפשר לעשות זאת גם באופן מעט מודע יותר, ועדיין לעשות זאת מבלי שהילד ירגיש שאנחנו מלמדים אותו, שהוא עכשיו ב"שיעור", או שמכריחים אותו "לשבת ללמוד". הרווח הוא של כל הצדדים…

בהתאם לתמונה, את הרווח (הכפול והמשולש) אפשר להדגים דרך ערימות הכביסה העולות על גדותיהן ("אני לא מוצאת זמן לזה"): ניתן לערב ולהיעזר בילדים קטנים בקיפול הכביסה תוך הקנייה משמעותית של ידע, מיומנויות וערכים, שזה בהחלט דבר חשוב, בנוסף גם מצאנו לילדים תעסוקה, וגם בסוף הכביסה מקופלת ומסודרת. מה צריך יותר מזה…?
את כל זה ניתן לעשות אם הופכים את המטלה המאוסה והמעיקה (עבורנו) של קיפול הכביסה למשימה מהנה ולמשחק חווייתי עבור הילד.

אז הנה לפניכן/ם ההצעה שלי, אתן/ם תאמצו מה שמתאים לכן/ם:
קודם כל מתחילים בשיווק נכון: מלהיבים את הילד (או הילדים) ואומרים לו שהיום הולכים לעשות כיף עם הכביסה. מתארים לו מה הולכים לעשות היום ומדגישים שרק בגלל שהוא כבר גדול כל כך אנחנו מרשים לו להשתתף (שיווק – כבר אמרתי…?).
אפשר להתחיל בזה שנרוקן על המיטה הזוגית את הגיגית המלאה על גדותיה בפריטי לבוש, וניתן לילד לקפץ, להתגלגל, ואפילו לפזר ולהעיף לכל עבר את הכביסה.
אחרי שהוציא מעט מרץ מודיעים לו שעכשיו אוספים ביחד בחזרה את הכביסה ("אני אספור עד עשר ובוא נראה אם נספיק לסוף הכל מהר מהר…").

מתחילים לחלק לערימות את הבגדים לפי… ופה אתם מחליטים:
או לפי הסוג שלהם –ערימה של מכנסיים, של חולצות וכו', או חלוקה לפי השיוך של הבגדים: של אבא, של אמא, של הילד, של האח וכו', או כל חלוקה אחרת שמשרתת אתכם.
אם מדובר בבגדים שיש להם בני זוג (כגון חליפות טריינינג או גרביים) – על הילד יכולה להיות מוטלת המשימה למצוא את בן הזוג של אותו הבגד.

גם הוא וגם אנחנו עסוקים במשימות. אט אט מתחיל להיווצר סדר בערימה המקורית. תוך כדי אפשר להתחיל להכניס אלמנטים של ידע. כגון: תנסה למצוא עכשיו בגד בצבע כחול, או – בוא נספור כמה בגדים יש כבר בערימה הזו, או – באיזו ערימה יש יותר…
בשלב האחרון נותנים לילד תפקיד כבר משקל ואחריות: לקחת את ערימת הכביסה המסודרת למקום הנכון.

האמינו לי, עד היום (עברו מאז כבר שני עשורים…) אני זוכרת את ההבעה הנרגשת על פניו של בני הצעיר, ואת תחושת החשיבות העצמית כשהיה עוצר עם הגיגית בפתחי חדריהם של אחיו הגדולים ומודיע להם שהביא להם את הבגדים שלהם. הם היו ניגשים אליו, לוקחים ממנו את הערימה הפרטית שלהם ומודים לו בלבביות, והוא היה פונה משם מלא בתחושת מסוגלות עצמית ובגאווה.

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print