כ-20% מהילדים סובלים מאנורזיס, הרטבה בשעות הערות מעל לגיל 5. למרות שהסוגיה נחשבת לאי נעימות חולפת, מדובר בבעיה ממשית אשר מצריכה טיפול. מהן השלכותיה של התופעה וכיצד מטפלים?
סיפור מהחיים: לפני כשני עשורים, כשילדיי היו צעירים, בין החברים שהיו מגיעים אלינו לשחק הייתה גם ילדונת נחמודת אחת, שחלק מהביקורים שלה אצלנו היו מותירים אחריהם עקבות וניחוחות. כשהייתי נכנסת לחדר בו שיחקו הילדים היה מקדם את פני ריח חריף של שתן. כל שנותר לי לעשות היה לחפש היכן הכתם העגול והרטוב – האם על השטיח שעליו ישבו כשבנו מגדלי לגו, או שמא על כיסוי המיטה שעליו ישבו כששיחקו בבובות הברבי. בפעמים שישבו בסלון כדי לצפות בטלוויזיה ידעתי שאני עלולה למצוא את הכתם הריחני על הספה.
אז עדין לא ידעתי שלתופעה הזו יש שם. אבל כן ידעתי לומר לעצמי שקיימת בעיה, ולתמוה האם ומה ההורים עושים כדי למגר מחיי הילדה את הכתם המלווה אותה.
הרטבת יום: האם מדובר בבעיה שכיחה?
החלת חוק חינוך החובה על בני השלוש הביא לעלייה ברישום של פעוטות מגיל שנתיים ושמונה חודשים לגנים העירוניים, פעוטות אשר חלקם עדין אינם גמולים מחיתולים כלל וחלקם גמולים חלקית בלבד. בעקבות כך התעוררה זעקת ה"מי יחליף לילד", שכן צוות הגן המצומצם מצא עצמו מתמודד עם החלפת בגדים לאותם הילדים הסובלים מהיצטאות (אנקופרזיס) דהיינו – הילדים אשר מפרישים צואה בבגדיהם.
הרעש התקשורתי סביב בעיית הניקיון וההחלפה לילדים התמקד בבעיית הצואה בבגדים, ובכך המשיך קו שמאפיין מאז ומתמיד את ההתייחסות לבעיות גמילה מחיתולים: התעלמות מבעיית ה"פיפי בתחתונים", אך למעשה, תופעת הרטבת היום אצל ילדים רווחת יותר מאשר תופעת האנקופרזיס ונחשבת לאחת מהבעיות השכיחות ביותר בגיל הילדות. על פי הספרות המחקרית קרוב ל- 20% מהילדים ממשיכים, בתכיפות כזו או אחרת, להרטיב בשעות הערות מעבר לגיל חמש.
הרטבת יום בילדים לרוב אינה נחשבת כבעיה ממשית, מאידך מדובר בתופעה שמחייבת טיפול ולה השלכות פסיכולוגיות ובריאותיות. למרות זאת בעיית ההרטבה בשעות הערות (בשונה מההרטבה בשינה) אינה תופעה שעוסקים בה, וגם כשעוסקים בה יש נטייה להמעיט מחומרתה ואף לא לראות בה בעיה כלל וכלל.
בעיית ההרטבה, או בשמה המקצועי אנורזיס מוגדרת כשחרור שתן לא הולם ובלתי רצוני החוזר ונשנה, בגיל שבו האדם אמור לשלוט בצרכיו לפי נורמות התרבות שבה הוא חי.
את ההרטבה נהוג לחלק להרטבת יום ולהרטבת לילה, וישנה הבחנה בין שתי התופעות, כשרוב החוקרים רואים את הרטבת היום כשונה מהרטבת הלילה. הרטבת יום מוגדרת כחוסר שליטה על שלפוחית השתן בשעות הערות, בגיל בו מצפים מהילד לשלוט בצרכיו.
הורים רבים, וכן גם גננות ואנשי טיפול, רואים בהרטבה אי נוחות מסוימת אך אינם נוטים לתפוס את ההרטבה כבעיה, ועוד פחות כסוגיה אשר מצדיקה פנייה לטיפול,בעוד שעל פי ההגדרה ב- DSM – 4 (ספר האבחנות הפסיכיאטריות) הרטבה של לפחות פעם אחת בשבוע אצל ילד מעל גיל 4 נחשבת כבעיה. תפיסתם המקלה והסלחנית של ההורים משקפת את הגישה המתירנית והגמישה כיום לתהליך הגמילה מחיתולים, המאופיינת בגמילה מאוחרת יותר מאשר בעבר (מגיל גמילה ממוצע של כשנה וחצי שהיה נהוג לפני מספר עשורים, עברנו לגמילה בגיל ממוצע של שנתיים וחצי-שלוש כיום). דחיית הגמילה נשענת הן על השימוש הנוח בחיתולים חד פעמיים, והן על גישה חינוכית עכשווית לפיה ההורים קשובים לרצונותיו של הילד בכל הנוגע לגמילה ותלויים בשיתוף הפעולה עמו. גמילה בגיל מאוחר בצירוף גישה חינוכית מתירנית היא הסיבה המרכזית לעלייה התלולה בהופעת קשיים בגמילה מחיתולים ובשליטה על הצרכים בימינו.
כך קורה שילד או ילדה בני ארבע, חמש ואפילו שש, שעדיין סובלים מ"בריחת פיפי" בבגדיהם אינם נתפסים כילדים עם בעיה. אמנם, הילדים הבוגרים משחררים כמות קטנה של שתן בבגדים, אך עדין זו טעות להתכחש או להתעלם מתופעה מטרידה זו, אך אמירות מגוננות בסגנון "זה קורה לכל הילדים", "הוא פשוט נורא מרוכז במשחק ולא רוצה להפסיק", "זה יעבור עם הגיל" ו"אף אחד לא מתגייס עם פיפי בתחתונים", מעודדות התעלמות מהבעיה.
מדוע חשוב לטפל בבעיה ולא להתעלם ממנה?
ההרטבה נחשבת בעיה פיזיולוגית לה השלכות בריאותיות, כמו דלקות חוזרות ונשנות, אדמומיות וצריבה בעור באזור הרטוב ואף התפתחות פטרייה בעור. בנוסף הבעיה השכיחה הינה בעלת השלכות פסיכולוגיות וחברתיות, לרבות פגיעה בדימוי העצמי של הילד ובתחושת המסוגלות שלו, פיתוח תחושות אשמה ובושה, הסתגרות חברתית, תוקפנות, גילויי עצמאות פחותים יחסית לבני הגיל, הימנעות מהשתתפות בפעילויות חברתיות ובית ספריות, ובעיות במערכות היחסים בתוך המשפחה עקב תחושות של אכזבה וכעס שהילד חווה מהוריו.
מחיר ההשלכות הפסיכולוגיות, החברתיות והמשפחתיות הולך ומצטבר עם כל שנה חולפת בה הילד ממשיך להרטיב. ככל שהילד מתבגר קשה יותר להעמיד פנים ש"זה שום דבר", והבעיה, שבמקורה היתה בעיה התנהגותית בלבד, עלולה להפוך להיות לבעיה שגובה מחיר רגשי גבוה מהילד וממשפחתו.
מהן דרכי הטיפול באנורזיס?
הרטבה ממושכת ותכופה היא בעיה קשה ומעיקה השוחקת את תחושת הרווחה הנפשית של ההורים והילד ועלולה לגבות מחיר כבד. למרות זאת רק מיעוט מהסובלים ממנה פונים לעזרה מקצועית. הסיבות לעיכוב בטיפול הן אי מודעות למשמעות של הבעיה, ולעיתים זו תחושת בושה ורצון להסתירה. לפעמים העיכוב בפניה לטיפול היא מפני שההורים אינם יודעים אל מי לפנות לעזרה ולאיזה תחום טיפולי משתייכת הבעיה, האם לסקטור הרפואי או הפסיכולוגי.
למרות רצונם הטוב, רובם של רופאי הילדים הנפגשים בבעיה מתקשים לפתור אותה, הן בשל משאב הזמן הנדרש שאינו עומד לרשותם על פי רוב, והן בשל ראיית הבעיה דרך הפריזמה הרפואית, אשר אינה מספקת לטיפול.
בדומה לכך, הפסיכולוגים והמטפלים הרגשיים מתקשים בפתרון הבעיה ופעמים רבות בוחרים לטפל בה כבעיה רגשית, עמוקה במידה כזו או אחרת. הטיפול על פי גישה זו בילד ובמשפחתו ארוך, מייגע ולעתים קרובות אינו נוחל הצלחה.
הטיפול המוכיח את עצמו כיעיל ביותר הוא דווקא טיפול הרואה את הבעיה כנובעת במקורה מתהליך גמילה לקוי אשר לא הושלם בהצלחה. בטיפול התנהגותי-חינוכי ממוקד ישנה התייחסות הן להיבט ההתנהגותי של הבעיה והן להיבט החינוכי שלה. התהליך היעוצי קצר המועד חותר לפתרון הבעיה תוך העצמת ההורים וחיזוק ביטחונם ביכולתם לטפל בה בהצלחה. הדגש בטיפול הוא על העשרת ההורים בהנחיות ברורות ובכלים חינוכיים ורגשיים שיקדמו את הילד, עד שיגיע לכדי התנהגות נורמטיבית של שליטה בצרכיו ועשייתם בסדירות ובקביעות בשירותים.