הורות מתנערת

השבוע חשתי אי נוחות מעיקה.
זה קרה כשצפיתי בטלוויזיה, כאשר במרווח זמן קצר הופיעו שתי פרסומות חדשות, שכשצפיתי בהן התעוררה בי מערבולת של תחושות ומחשבות שהובילו לתיסכול ומועקה.
כו-לה פרסומות – אמרתי לעצמי – מה את נסערת כל כך?
ובכן, אני נסערת כי בעיני הפרסומות הללו מציבות להורות מראה לפרצוף. והמראה הזו לא מחמיאה!

הפרסומת הראשונה היא זו של משרד הבריאות ועוסקת בסימון התזונתי בעזרת המדבקות, האמורות להדריך את הצרכן למזונות טובים, יותר או פחות, לבריאותו. בסרטון רואים אמא דוחפת עגלה בסופר, בזמן שילדיה מלמדים אותה שיעור או שניים בבחירה מושכלת של מזון. הם אלה שמלמדים אותה, הם אלה שמטיפים לה והם גם אלה שמורים לה מה לקנות ומה לא. הם אף מלגלגים על טיפשותה, לכאורה, ומכנים אותה “מצחיקולה”. סרטון אחר של משרד הבריאות, המטיף נגד אוכל מעובד, רומז לכך שההורים מתעצלים בהכנת אוכל מזין לילדיהם ולא באמת טורחים לשמור על בריאות הילדים, ואיזה מזל שהילדים עומדים על המשמר ומטיפים להורים הלא משקיענים.

כאילו כל זה לא רע מספיק, הופיע לאחרונה סרטון נוסף המתיימר לשכנע הורים לקנות פורמולה לתינוקות: התפאורה – בית משפט, חבר המושבעים – מורכב מתינוקות ופעוטות, ובתפקיד התובע – ילדון זב חוטם אך אסרטיבי להפליא, המאשים בפלילים(!) את זוג ההורים עלובי נפש היושבים על ספסל הנאשמים (לא פחות ולא יותר!), שלא קיבלו את ההחלטה הנכונה ולא קנו את התמ”ל הנכון.

אני צופה בסרטוני הפרסומת הללו ותוהה לעצמי – מה זה? האם רק לי חורה האופן בו מוצגת ההורות? איך לא קמים הורים או אנשי חינוך וטיפול וזועקים את זעקת כבודם הגזול של ההורים?
אני חוששת שזה לא קורה משום שכנראה אף אחד לא רואה עד כמה מגוחכת ומוגחכת ההורות הזו המוצגת בפרסומת. ומדוע לא רואים זאת? משום שלמרבה הצער פרסומות אלה אינן קריקטורה על ההורות העכשווית, אלא הן ייצוג אמיתי של מצב ההורות. הן המראה, ולכן אין מה לצאת נגד המראה שבסך הכל משקפת את המציאות.

מהי המציאות הזו?
לתפיסתי, זוהי מציאות עצובה ומדאיגה מאוד. מציאות בה הורים מאמינים (ובמידה מסויימת אף הונחו על ידי אנשי מקצוע) לוותר על מקומם הטבעי והנכון בראש ההיררכיה המשפחתית. מציאות בה מעמד ההורים הולך ומתדרדר, בה ההורים מוקטנים ומוחלשים. מציאות בה הורים סבורים, בתום לב, שתפקידם להיות חברים של הילדים שלהם ו”לדבר אליהם בגובה העיניים”.
מציאות בה מומחים, כאלה או אחרים, מייעצים להורים שאם הילדה לא רוצה להתלבש בבוקר – שלא “יילחמו” איתה ושיקחו אותה עם הפיג’מה לגן. כי הרי ידוע שההורה העכשווי נמצא במצב של מלחמה עם ילדו, ולכן עליו “לבחור את המלחמות” שלו. ולא הוא: הורה מחנך (ואינו נלחם) את ילדו וחייב לחנך אותו בכל (ולא לבחור רק חלק) מגוון תחומי החיים.

זוהי מציאות בה אם הילד לא עושה קקי בשירותים – על ההורים “להעביר אליו את האחריות כי אלה הצרכים שלו”. ויש הורים שחושבים שזה בכלל תפקידה של הגננת לגמול אותו. וכשיגיע שלב ביה”ס ויהיה צריך להתמודד עם הכנת שעורי הבית יטענו ההורים (ששמעו את הרעיון המוזר הזה “בבית ספר להורים” כזה או אחר) שזה לא התפקיד שלהם ו”שהמורה תתמודד עם זה”.

אנשי המקצוע מדברים כבר למעלה מעשרים שנה על הצורך בשיקום הסמכות ההורית. אך כשאני צופה בפרסומות האלה, שמצד אחד משקפות מציאות ומצד שני מחזקות אותה בתודעותינו כמציאות תקנית, אני מרגישה שאפילו המונח “הורות זורמת” כבר אינו מדוייק דיו לתיאור המציאות: אנחנו במצב הרבה יותר גרוע מזה שבו הורים “זורמים” עם ילדיהם. אני חוששת שאנחנו על סף עידן ה”הורות המתנערת”, והקופירייטרים זיהו את הטרנד הזה.
זוהי הורות המתנערת מהחובות הכי בסיסיות שלה, מלקיחת אחריות על חינוך הילד (כן, אני מאלה שעדיין מאמינים שהחינוך מתחיל בבית), ומההבנה שהילד אינו אמור לגדל ולחנך את עצמו (ובטח לא לחנך את הוריו!), אלא הוריו הם אלה שתפקידם לגדל ולחנך אותו.

בדיוק כמונו המבוגרים, גם ילד זקוק למנהיגים אחראיים שניתן לסמוך עליהם, ומנהיגיו הם – הוריו. ילד זקוק שיראו לו את הדרך. ילד זקוק שיהיו לו דמויות הוריות שאותן הוא יעריך ויכבד ושעליהן הוא יוכל לסמוך. ילד זקוק שהוריו יקבעו עבורו יעדים חינוכיים, והוא זקוק שההורים יובילו אותו בביטחה אל היעדים הללו. וכדי לעשות זאת על ההורים לנהוג באופן שיגרום להם להיות מועצמים ומוערכים.

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print