זוג ההורים האינטליגנטי, שיושב מולי על הספה בקליניקה, אמנם הגיע אלי לטיפול ממוקד בגלל בעיית שליטה בצרכים של בנם הצעיר בן החמש וחצי, אבל כשהם מתארים באזני את הילד אני מבינה שזהו רק אחד מהקשיים שלו, שאיתם ההורים מתמודדים.
"הוא צריך טיפול רגשי, זה ברור לנו" – הם קובעים חד משמעית.
"על סמך מה אתם אומרים את זה?" – אני תוהה – "כי גם הגננת אמרה לנו את זה" – הם מנסים להגן על האיבחון שלהם.
ההורים מתארים באזני ילד עם בעיות משמעת והתנהגות, הן בגן והן בבית: הוא מציק לילדים בגן, מכה, אלים, לא שומע בקול הגננת, בבית מציק לאחיו, מדבר אל הוריו בגסות (מכנה את אמו "דבילית"). לצד זה הם מתארים ילד שלא מאמין בעצמו, חרד וחששן. הם בטוחים שמשהו אצלו לא בסדר ושהוא זקוק לטיפול.
ואני, בזמן שאני יושבת מולם, לא יכולה שלא לחוות את האנרגיה שלהם: האמא לחוצה מאוד, מדברת בקצב מהיר, זזה במקומה באי שקט. שניהם מנסים לדבר, נכנסים אחד לדברי השני, קוטעים זה את זו, סותרים האחת את דברי השני ומודים שהם בקונפליקט תמידי בעינייני החינוך של שלושת ילדיהם. אני יושבת מולם ומרגישה איך הבטן מתכווצת ואיך הנשימות שלי מושפעות מהאווירה שהם משרים סביבם. פגישתי עם הזוג מוגבלת בזמן ואני בוחרת להיות עיניינית וישירה איתם.
"אתם מדברים על הילד שלכם, ואני מבינה שאתם חושבים שהוא ילד בעייתי, אבל אני רוצה לשקף לכם מה אני חווה, כאדם מבוגר ששוהה במחיצתכם פחות מחצי שעה: אני חווה לחץ שהולך ומתגבר אצלי ואני שואלת את עצמי: אם זה האקלים שבו הילד חי וגדל – מה הוא מרגיש? איזה חוויות יש לו כשהוא נתון לאנרגיה הזו מדי יום ביומו? האם יתכן שכל זה משפיע עליו ועל ההתנהגות שלו? אתם באמת חושבים שהוא הבעיה? שהוא זה שצריך טיפול?".
ההורים מקשיבים לי, נשענים אחורה על הספה, נושמים. משהו מתרכך בחזות שלהם. המצוקה שלהם עצמם מתחילה לצוף ולבי יוצא אליהם.
"כן, אני יודעת למה את מתכוונת" – אומרת האמא – "האמת, שאנחנו גם יודעים שזה כנראה מתחיל בנו. אני בשנתיים האחרונות מאוד עצבנית וסבלתי מהתקף חרדה, ואני מקבלת טיפול תרופתי. וברור לי שזה משפיע על הילדים. וגם הוא (מתבוננת על בעלה) לא תמיד יודע איך להתנהל עם הילדים. הוא חושב שהוא עדיין מפקד בסיירת ויש לו נטייה להיות קשוח מדי עם הילדים. אנחנו לא מסונכרנים בענייני החינוך ובאופן כללי הסמכות ההורית שלנו בעייתית. אנחנו מודעים לזה. האמת שגם עם הילדה האמצעית יש בעיות משמעת…".
זוג ההורים הזה מייצג הנחה מאוד שכיחה: הילד בעייתי? – אם כך צריך טיפול רגשי לילד!
זוהי תפיסה רווחת גם בקרב ההורים וגם בקרב אנשי מקצוע.
אני יוצאת נגד ההנחה הגורפת הזו, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים.
אני רואה את הדברים אחרת: אם הילד בעייתי – בואו נציע קודם טיפול להורים עצמם.
מדוע? ובכן, אסביר בעזרת מטפורה:
אתם בוודאי יודעים מה זה סייסמוגרף – אותו מכשיר למדידת עוצמת ומיקום רעידות אדמה. תפקיד המחט של הסייסמוגרף, זו שנעה וזעה בחוסר שקט, הוא לרשום את תנודות האדמה. למרות שהיא זו שמתרוצצת בחוסר שקט – לא היא הבעיה. ממש לא. המחט רק מעידה שאיפה שהוא מתרחשת רעידת אדמה.
ובכן, כך גם בהתנהגותו הבעייתית, הילד הוא ברוב המקרים רק אותה המחט. הוא, למעשה, מגלה לנו שאיפה שהוא במשפחה, לרוב אצל ההורים, מתרחשת "רעידת אדמה".
אם כך, האם הבעיה שלנו היא המחט או רעידת האדמה? האם כדאי לטפל במחט/בילד?
הסיכוי שטיפול-רגשי-לילד של שעה בשבוע, כשבסופו של דבר הילד הצעיר חוזר הביתה וחווה את הדרמה של הבית – הסיכוי שזה יעזור אינו גבוה. כמובן שישנם מקרים שהכרחי לטפל ישירות בילד. אך בהרבה מאוד מקרים, אם ההורים יעברו תהליך של הדרכת הורים (לפני הפניית הילד לטיפול רגשי או במקביל לכך) יש סיכוי טוב לשינוי ולשיפור מהותיים באקלים המשפחתי.
אני מאמינה ויודעת שהרבה מאוד מהקשיים עם ילדים שנתפסים כילדים בעייתיים, נפתרים תודות ובמסגרת תהליך של הדרכת הורים.
אם אתם חשים בקשיים עם הילדים ומבינים שהשינוי מתחיל בכם – אתם מוזמנים ליצור אתי קשר.
זו תהיה עבורי זכות לעזור לכם לעזור לילדיכם.