לאנשים ישנן דרכי התמודדות שונות עם קשיים, וכך גם להורים.
יש את הריאליים/פרו-אקטיביים – יש בעיה? מטפלים בה. עכשיו!
ויש את האופטימיים/דחיינים – בואו נחכה, זה יסתדר מעצמו עם הזמן…
ואתם – איזה משתי דרכי ההתמודדות מאפיינת אתכם?
אספר על שני מקרים מהקליניקה, לכאורה דומים, רק עם הבדל משמעותי אחד…
שני ואלון –
הגיעו אלי לייעוץ בבעיית עשיית הצרכים של בתם דניאלה, בת שלוש וחצי. דניאלה נגמלה בקיץ האחרון לקראת גיל 3, לפני העלייה לגן טרום טרום חובה. לאחר מספר חודשים בהם תהליך הגמילה התקדם כהלכה נראה היה שהיא כבר שולטת יפה על צרכיה.
אך לפתע, לפני כחודש וחצי, התחילו התאונות: פעם ראשונה שהיא פספסה פיפי בגן. ואז, כמה ימים אחרי – פספסה שוב. ושוב ושוב. וכעבור כחודש נוצרה שיגרה בה היא חוזרת כל יום מהגן עם שקיות של הבגדים הרטובים. ואז יום בהיר אחד לפני כשבוע היא עשתה קקי בתחתונים בגן. ואחרי יומיים – עוד פעם קקי בתחתונים. ובהמשך השבוע כבר היה גם פספוס קקי אחד בבית.
לאחר שיחה עם הגננת הבינה שני שיש פה בעיה. היא ואלון הגיעו אלי לייעוץ: "אנחנו בבעיה הזו "רק" חודש וחצי, אבל אני לא מתכוונת לתת לזה להימשך אפילו לא יום אחד מיותר. ניכנסתי לאינטרנט וחיפשתי. השם שלך עלה כמה פעמים בכמה קבוצות ובלי להסס לשנייה קבעתי, והנה אנחנו פה, לטפל ולפתור את הבעיה".
אנה וניר –
גם הם הגיעו אלי באותו השבוע לייעוץ בבעיית עשיית הצרכים של בנם איתן, בן חמש וחצי. כמו דניאלה, איתן נגמל לקראת גיל 3, לפני העלייה לגן טרום טרום חובה. לאחר מספר חודשים בהם שלט יפה על צרכיו, פספס לראשונה פיפי בגן. ואז- פספס שוב. ושוב ושוב. וכעבור כחודש השקיות עם הבגדים הרטובים חיכו ברמה יומיומית להורים כשאספו אותו מהגן.
ואז יום בהיר אחד עשה גם קקי בתחתונים בגן. ואחרי שבוע – עוד פעם קקי בתחתונים. ובשבוע אחרי גם היה פספוס קקי בבית. המקרה הז נשמע לכם מוכר, נכון? כי עד כאן הוא זהה לסיפור של דניאלה.
רק שבמקרה של איתן, חלפו כבר שנתיים(!) מאז הגמילה, ועד היום איתן עושה את צרכיו בבגדים וישנן כמה וכמה "תאונות" בכל שבוע.
אין ספק שהבעיה הנמשכת משפיעה על הדימוי העצמי של איתן שהפך לילד אגרסיבי, משפיעה גם על ההורים המיואשים, וגם על היחסים בינם לבין הילד.
אימו התקשרה אלי לפני כשבועיים ואלה היו מילותיה: "כל הזמן ידעתי שבסוף אני אגיע אלייך. אבל כל הזמן קיוויתי שזה יעבור לבד. האמת היא שאפילו שוחחתי איתך לפני למעלה משנה. אני מצטערת שלא קבעתי אתך כבר אז…".
אז מה יש פה בשני המקרים הללו?
בשניהם ישנה בדיוק אותה הבעיה, עם מהלך התקדמות והתדרדרות כמעט זהה.
רק שבמקרה של דניאלה, מיד עם ההבנה שמתחילה בעיה בתהליך הגמילה, ההורים היו פרו-אקטיביים ולא בזבזו זמן יקר ואילו במקרה השני, למרבה הצער, ההורים בזבזו שנתיים מיותרות, מלאות סבל, שגבו מהילד ומהם מחירים נילווים.
אמנם גם כשהילד גדול יותר וגם כשהבעיה נמשכת שנים – עדין אפשר לפתור אותה. אך זה כנראה ייקח יותר זמן, ותהליך הייעוץ יהיה ארוך ואף יקר יותר.
כמה חבל!
הורים, אם יש בעיה – תטפלו. אל תקוו ותחכו ש"זה יעבור לבד". זהו סיכון שלא כדאי לקחת אותו.
תהיו פרו-אקטיביים, ותיפנו לייעוץ.
אפשר, כדאי וצריך לטפל בבעיות של שליטה בצרכים ואפשר לפתור אותן. כן, גם כשמדובר בילדים בוגרים. אבל למה סתם לחכות, כשאפשר לפתור את זה מיידית, מבלי ליצור נזקים נילווים שנגרמים עם ההמתנה המיותרת?
אם יש בעיה – אל תחכו ואל תדחו.
אני פה ואשמח לסייע לכם!