הסקרנות שלנו לגבי ההסתגלות של הילד/ה שלנו למסגרת החדשה היא עצומה: מה עובר על הילדה שלי בגן החדש/בכיתה? האם טוב לו? האם היא מתאקלמת כהלכה? האם הוא משחק עם חברים? מה אכלה היום? ועוד שאלות, כהנה וכהנה, שאנחנו רוצים לקבל עליהן תשובות.
אבל לעיתים קרובות הסקרנות נענית באכזבה… הילד יוצא מהגן ופשוט לא מספר כלום. או כמעט כלום. אנחנו שואלים – ונותרים מתוסכלים, במקרה הטוב עם תשובה של "בסדר" או "היה כיף" ולפעמים ללא מענה כלל.
אז מה עושים כדי לקדם את התקשורת עם הילדים?
בואו נעשה תרגיל קטן:
תענו (לעצמכם) על השאלה – מה אני עושה כדי לעודד את התקשורת ביני ובין הילד שלי?
בזמן שאתם חושבים על התשובה שלכם, אספר לכם סיפור קצר:
לפני כך וכך שנים עשיתי את התרגיל הזה עם קבוצת אמהות שהדרכתי. כל אחת כתבה מה היא עושה ואט אט ליקטנו רשימה מכובדת של תשובות. ביניהן, למיטב זיכרוני, הופיעו הרעיונות הבאים:
אני מדברת איתו, אני שואלת אותו על החוויות שלו, אני מספרת לו על החוויות שלי, אני קוראת לו ספרים, אני שרה לו, אני מלמדת אותו מושגים, אני מסבירה לו דברים….
כל התשובות יפות וטובות. רק שברשימה המרשימה היתה חסרה תשובה אחת, חשובה מאין כמותה. מנחשים מה?… ובכן:
אני מקשיבה לו.
הקשבה, הקשבה, הקשבה!
אני מקשיב/ה לילד שלי כשהוא מדבר אלי. אני מקשיב/ה לו בכלל כשהוא מדבר, גם כשזה לא אלי, ואני אפילו (סוג של) מקשיב/ה לו גם כשהוא לא מדבר בכלל, כשהוא שותק…
אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידברו איתנו, ישתפו אותנו, יספרו לנו. אם כך, עלינו להיות שם ב"כוננות הקשבה" בכל זמן. בעיקר, כאשר מתאים להם לדבר איתנו.
זה לא תמיד יחפוף ליכולת שלנו להתפנות להקשיב להם, כי הרי אנחנו אנשים עסוקים מאוד… אבל אם אנחנו מייחלים לכך שהם ירצו לספר לנו ושיתרגלו לשתף אותנו – אז זו הדרך: עלינו להתפנות אליהם כשהם(!) רוצים לדבר, כשהם פתוחים לשתף וכשלהם מתאים לספר.
עלינו להתפנות להקשיב גם כאשר מה שהם רוצים לספר לא בהכרח מעניין אותנו (כמו למשל – במי גיבור-העל התורן נלחם ולמה, או – מה קרה לבובה-רותי כששיחקנו ב'משפחה' בגן…). עלינו להבין שמה שמעניין אותנו ("תגידי לי, אכלת היום את כווווול השניצל בגן?"…) והשאלות שלנו – זה לא בהכרח מה שמעניין אותם.
אם אנחנו רוצים שגם בגיל ההתבגרות הילדים שלנו יפנו אלינו וירצו לשתף אותנו במה שמתרחש בחייהם, כדאי שנרגיל אותם כבר מגיל צעיר שאנחנו פה להקשיב להם כשהם רוצים לדבר, ולא רק כשלנו זה מתאים. ואם קורה שלא מתאים לנו (וברור שזה עשוי לקרות) זה בסדר. רצוי אז לומר לילד: "אני שומע/ת שאתה מספר לי משהו חשוב, ואני ממש רוצה להקשיב לך. אבל אני לא כל כך יכול/ה להקשיב לך עכשיו. אז אחר כך (וכדאי לציין מתי זה כנראה יקרה) אשמח שתספר לי, טוב?" וכמובן שעלינו לזכור לקיים את ההבטחה הזו ולחזור אל הילד בהמשך, כדי (ובתקווה) שימשיך לספר את מה שנקטע מוקדם יותר. הדבר רק יוכיח לו עד כמה חשוב לנו להקשיב למה שהוא רוצה לספר לנו.
כדאי שנוכיח לילדים בכל יום מחדש שאנחנו מוכנים ושמחים להקשיב להם, למה שמעניין אותם לספר לנו וכשהם פתוחים לשתף אותנו. רק כך הם ילמדו שהם באמת מעניינים אותנו ושכדאי להם לפנות אלינו ולשתף אותנו. כשהם יתרגלו שזו מערכת היחסים שלהם עם הוריהם, הם ייזמו מעצמם ויבואו לספר וכן, גם יהיו מוכנים לענות לנו קצת יותר בהרחבה כשאנחנו נתעניין ונפנה אליהם בשאלות.
נ.ב.
כמובן שכל שלעיל נכון לא רק לתקשורת בין הורים-ילדים. הכל נכון ליחסים בין אישיים בכלל: בזוגיות, עם בני המשפחה המורחבת, עם חברים ועם מכרים.