במאמרי הקודם ("לצאת מהקופסה" – לצאת מהחיתולים) הצגתי בפני הקוראים גישה אחרת מהנהוגה כיום לנושא של הגמילה מהחיתולים. גישתי קוראת תגר על התפיסה הרווחת כיום, זו המדברת על הצורך ב"בשלות" הפעוט לגמילה, בשתי נקודות עיקריות:
המלצה לגמול בגיל מוקדם מהנהוג כיום, סביב גיל שנה וחצי ואף קודם לכן.
תפיסת ההורה כמי שצריך להיות סמכותי, אחראי ו"בשל" להנהגת תהליך הגמילה.
גל התגובות החמות והנלהבות למאמרי הבהירו לי שיש רבים שמגלים פתיחות לגישתי, מה גם שרבים מההורים גילו כי תחושות הבטן שלהם, לגבי יכולתו של התינוק או הפעוט שלהם להיגמל מחיתולים, נכונים והגיוניים.
המאמר, המבוסס על ידע רב, מחקרי/תיאורטי וקליני/מעשי עורר את סקרנותם של קוראים רבים והעלה את השאלה: איך עושים את זה?
על כן במאמר המשך זה אנסה להביא בתמציתיות את המרכיבים העיקריים החשובים להצלחתו, הלכה למעשה, של תהליך הגמילה מהחיתולים על פי גישת ההורות הסמכותית והמיטיבה.
מתי להתחיל את התהליך?
המועד המתאים להתחלת התהליך הוא בכל זמן בו ההורים רוצים ומחליטים על כך!
המאמר הקודם ביסס את טענתי בדבר יתרונותיה הרבים של הגמילה המוקדמת: הגישה הסמכותית המיטיבה ניתנת ליישום כשמדובר בתינוק בן שנה (ככל שתגמלו מוקדם יותר התהליך עשוי להיות קל יותר והסיכונים לבעיות פוחתים באופן משמעותי) אך יחד עם זאת היא ניתנת ליישום גם בפעוט בן שלוש ( אם כי אז יש לעשות התאמות לשלב ההתפתחותי הזה).
ביום שבו ההורים יחליטו שנמאס להם לראות את הפעוט הפרטי שלהם מדדה עטוף בחיתול הספוג בהפרשותיו, ביום בו יתגברו על הפיתוי לדחות את הקץ ולהמשיך בהתנהלות העצלה של שימוש בחיתולים – זהו הזמן להתחיל בגמילה!
כעת משההורים ארגנו את מחשבותיהם לכלל החלטה נחרצת ונחושה (או במילים אחרות – הם "בשלים" לתהליך) – עליהם לארגן את סביבתם החיצונית: יש להשתדל למצוא זמן בו הם פנויים, טכנית ונפשית, למשימה שלפניהם. עליהם לגלגל שטיחים, לכסות את הספות, להכין בגדים להחלפה, לרכוש סיר ו/או ישבנון, להכין אמצעים לספיגת הפספוסים מרחבי הבית (כן, כן, אכן יהיו כאלה) ו… להפשיל שרוולים ולגשת לעבודה שמחכה להם.
האחריות היא של ההורים
כמו בכל תהליך חינוכי או טיפולי – ההורים הם אלו שמעבירים אותו לילדם. לכן ניהול התהליך נמצא בידיים של ההורים. יהיה נחמד וקל יותר אם הפעוט ישתף פעולה בשמחה וברצון, אך יחד עם זאת אין צורך שהילד יהיה "בשל", יביע הסכמתו או ירצה בשינוי (מן הסתם חלק מהפעוטות אף יתנגד במידת מה לשינוי).
על ההורים להוריד ציפיות: הפעוט אינו אמור, גם אם הוא מסוגל, להעביר מסר מילולי או לאותת להורים (או למבוגרים אחרים שמטפלים בו) שהוא צריך לעשות פיפי או קקי. אין לצפות מהפעוט ליוזמה כלשהי בתחילת התהליך. אלה ההורים שצריכים ללמוד את תדירות עשיית הצרכים של ילדם ואת האותות שהוא שולח, שלא במודע, לפני עשייתם (כגון נגיעה באיברי הגוף הרלוונטיים, צורת עמידה או כריעה אופיינית, התכנסות לתוך עצמו או התרחקות לפינת החדר וכיוב'). אז על ההורים ליזום את הושבת הפעוט על הסיר או האסלה. על ההורים להגביר את הקשב שלהם לילדם ולהיענות לצרכים (תרתי משמע) שלו.
מסר חד משמעי
על ההורים להעביר לפעוט מסר חד משמעי וברור לפעוט – הורדת החיתול. לאלתר. לצמיתות. זהו, אין יותר קקי או פיפי בחיתול! על הילד הזה לא יעלה יותר חיתול בשעות העירות שלו (לעת עתה נשים בצד את הטיפול בגמילה בשינה ונחתל רק לשינה ממש). מעתה הפעוט מתהלך כשהוא לבוש בתחתונים.
גם אם יהיו קשיים ותסכולים (ויהיו) אין דרך חזרה. יתכן שהתהליך יארך זמן רב יותר ממה שההורים קיוו, ואולי יהיה אף קשה יותר ממה ששיערו, אבל הרי מוסכם – על מטרות חינוכיות לא מוותרים, ויהי מה.
עוד מסר שההורים יעבירו לפעוט בהדרגה הוא שפספוסים אינם ההתנהגות הרצויה. כאשר הוא מפספס (וזה צפוי) ההורים יומרו לו משהו בסגנון: "אוי, חבל, זה לא נעים לך כשאתה רטוב/מלוכלך", כך ייצרו אצלו למן ההתחלה קונוטציה שלילית להתנהגות הזו. אל להורים לכעוס אך גם אל להם לומר את מה שכה נהוג לומר – "זה לא נורא, לא קרה כלום"… כי כך עלול להיווצר אצל הפעוט הרושם שלפספס זו התנהגות נסבלת מבחינת הוריו.
תמיכה, עידוד וחיזוקים חיוביים
כמו בגישת ההורות הסמכותית בכלל, הרי שגם פה התהליך בנוי מהשילוב ההורי המופלא שבין אהבה רבה, אמפתיה ורגישות לילד מחד, ובין מנהיגות והצבת דרישות וגבולות ברורים מאידך. לפיכך התהליך מתנהל ברוגע ובסבלנות על ידי ההורים, שאינם חוזרים בם מהחלטתם החינוכית גם אם וכאשר הפעוט מגלה רתיעה מהדרך החדשה בה הוא נדרש לעשות את צרכיו. בתהליך הסמכותי הזה אין מקום לכעסים, להפעלת לחצים או להענשה. ההורה תמיד יעדיף להתנהל בדרכי נועם, אך לעיתים הוא עשוי למצוא שאין לו ברירה ועליו להפעיל בתקיפות את סמכותו. אך אפילו אז הדבר יבוא ממקום של אמפתיה לקשייו של הפעוט ותמיכה בו על מנת שיצליח לגבור על קשייו אלה.
כמובן שכל שמץ התנהגות חיובית של הפעוט, המקרבת אותו לעשיית הצרכים בדרך הנאותה, תתגמל אותו בתגובה חיובית ומחזקת של הוריו. אין צורך בפרסים חומריים (לכל היותר אפשר להסתפק במשהו בסגנון מדבקה קטנה) משום שהחיזוק הכי טוב שילד יכול לקבל הוא התחושה שהסב נחת להוריו ושהם, והוא עצמו, גאים ביכולות החדשות שהוא רוכש בהצלחה.
לסיכום
גמילה מחיתולים, על פי הגישה הסמכותית המיטיבה, נמצאה על פי נתונים מחקריים וקליניים כמקטינה באופן מובהק את הסכנה להופעת בעיות בתהליך הגמילה. הקדמת גיל הגמילה תורמת אף היא להפחתת היווצרות קשיים בגמילה מחיתולים.
לצערי הורים ופעוטות רבים, שלא עברו את תהליך הגמילה על פי הגישה שהצגתי, מוצאים עצמם תקועים בתהליך גמילה שלא מתקדם כהלכה, ונתקלים בקשיים ובבעיות (כגון – סירוב הפעוט להשתמש בסיר/באסלה, עשיית צרכיו רק בטיטול המולבש למטרה זו או הפרעת אנקופרזיס: עשיית הצרכים בבגדיו). פעמים רבות הורים פונים לאנשי מקצוע, המחזיקים בגישה הרווחת, בתקווה למצוא פתרון לבעיות אלו. ניסיוני המצטבר בעבודה עם הורים מוכיח שגם במקרים אלו ייעוץ המתבסס על עקרונות גישתי (המופיעים בתהליך הגמילה ההתחלתי) הינו בעל סיכויים גבוהים ביותר להביא לפתרון הקשיים.
במאמר זה ניסיתי להציג, על קצה המזלג, את עיקרי גישתי. בהדרכה האישית להורים אני מייעצת, מנחה בהרחבה ומלווה את ההורים בתהליך עד לסיומו המוצלח.
בקרוב אסיים את כתיבתו של ספר ההדרכה להורים ולמטפלים שיציג ויסביר את גישתי לגמילה מחיתולים באופן מקיף ומפורט. ספר זה יהיה לעזר לכל מי שטובת הפעוט וקידום התפתחותו מול עיניו.