במפרים והצבת גבולות

איך אתם נוהגים כשאתם מתקרבים אל במפר בכביש? איך אתם עוברים אותו?
מהתבוננות על נהגים אחרים, אני מתרשמת שכל נהג והשיטה שלו. אתם בטח מכירים את הטקטיקות השונות, שבגדול מטרתן זהה – למזער את הזעזוע שהרכב והישבן חוטפים… נראה שלכל אחת מהשיטות ישנם יתרונות וחסרונות.

למשל, יש את החכמולוגים שמנסים לחמוק מהבמפר ונצמדים למרווח שבינו לבין המדרכה שמימין, תוך שהם משלים את עצמם שאם רק צד שמאל של המכונית יעלה על הבמפר הם הרוויחו פחות זעזוע. אבל מסתבר שכאשר רק צד אחד של המכונית נאלץ לספוג את הזעזוע, הדבר עלול לפגוע ביציבות הרכב ולהזיק למרכב.
שיטה אחרת היא של אלו שבולמים, או על הבמפר עצמו או בירידה ממנו. היושבים בספסל האחורי יעידו על הזעזוע שהם עצמם חוטפים וכך גם המכונית, שהתחתית שלה מתחככת עם הכביש.
יש את אלו שבהתקרבם לבמפר הם נעזרים ביכולות המדעיות שלהם ומחשבים ומתאימים את מהירות המכונית ביחס לגובה הבמפר, ויש כמובן את אלו שחיים על הקצה – לוחצים על הגז ומאיצים (הם שכחו שבמפרים הם למעשה “פסי האטה”)  ונוחתים מהצד השני ללא רחמים, לא על הנוסעים ולא על הרכב…

לא, אינני מומחית לתחום הרכב והנהיגה ולכן נשאלת השאלה המתבקשת – מה לכל זה ולהצבת גבולות בחינוך?

אז ככה: כשהרהרתי בענין הבמפרים עלה בדעתי שהמפגש בין הנהג ורכבו לבין הבמפר יכול לשמש כמטאפורה למפגש בין הורה לבין התנהגות בעייתית של הילד. התייחסות הנהג לבמפר בכביש הוא דימוי לדרך בה הורים בוחרים להתייחס להתנהגות בעייתית של הילד, כי בסופו של דבר בשני סוגי המפגש מדובר בתגובה לגירוי מסויים, שחשוב שתהייה בטיימינג הנכון ובעוצמה המתאימה.

כשמתבוננים בדרכים בהן הורים בוחרים להגיב לאתגרי התנהגות של ילדיהם – אפשר לראות את השיטות השונות, בדומה לכביש:
יש את ההורים שסוטים ומנסים לעקוף את ה”במפר” – הם מנסים לחמוק מההתמודדות (כי הרי לימדו אותם ש”צריך לבחור את המלחמות”…) ובוחרים לא לטפל בבעיית ההתנהגות.
יש את אלו שמאיצים, בניגוד להיגיון – אלו ההורים שמאיימים איומים מוגזמים (למרות שדי ברור להם שגם אם הם יבצעו את האיום, זה לא יפתור את הבעיה).
ויש את אלו שמנסים להתעלם ממה שמול עיניהם ובמקום להגיב במידתיות ובזמן הנכונים, בסופו של דבר דווקא לוחצים על דוושת הגז כשהם על ה”במפר” – במטאפורה שלי אלו ההורים שהיו סובלניים מדי (“זרמו”…) להתנהגות השלילית של הילד ואז – בום טראח! מענישים אותו.

זוכרים את הפרסומת שהעיקה עלי, אליה התייחסתי בפוסט הקודם? הפרסומת עם הילד שברוב בטחונו העצמי המופרז (פעם כינו את זה “חוצפה”) תובע את הוריו בבית משפט… ובכן, מסתבר שיש לה פרסומת המשך ובה רואים כיצד בזמן שהילדון מתלהם מול הוריו, פורץ לבית המשפט אדם עם הוכחות, לכאורה, לכך שמדובר בהורים טובים ומסורים. בעקבות כך ההורים מתמלאים בביטחון מול הזוואטוט הפרטי שלהם, והסרטון מסתיים בפריים שבו האבא, שישב עד עתה על ספסל הנאשמים, נעמד על רגליו ובעוז וגבורה מכריז/מטיח בילד המובס: “ועכשיו – שבוע אתה לא תקבל את המחשב!” ולרגע לא ברור אם זהו רק עונש או שמא גם נקמה מתוקה.

גם בפרסומת הזו הקופירייטר קלט היטב את הבלבול הקיים כיום בהורות:
זוהי הורות “זורמת” שבה יש הכלה, סובלנות וסלחנות (שאינם במקום והם מיותרים לחלוטין!) להתנהגות הבלתי נאותה של הילד אבל אז, כשהסובלנות נגמרת (כי זה מה שתמיד קורה בסופו של דבר)  – פתאום ההורה מתפוצץ ושולף את נשק יום הדין – הענישה.
בספרו “הורים כמנהיגים” הפסיכולוג חיים עמית מכנה את ההורה הנוהג כך  – “הורה סמרטוט, הורה נבוט”. הוא מכוון בדבריו לאותו ההורה שמאפשר לילד להתנהג התנהגות שלילית, מעיר לו בעדינות שוב ושוב ושוב, לא אוכף את דרישתו מהילד, ולבסוף כש”הפיוז קופץ” לו – הוא מתנפל על הילד בחימה רבה מדי (צועק, מעניש ואפילו “מפליק” לו).

אם יש מי שחושב (מלבד הקופירייטר…) שלשבת בשקט ולתת לילד לעשות ככל העולה על רוחו, ואז פתאום לשלוף עונש – זה נקרא להיות הורה סמכותי, אז הוא טועה טעות גדולה. האמת העצובה היא – שזה בדיוק ההפך: ענישה שכזו מעידה על פי רוב על חולשה בסמכות ההורית ועל אי הבנה כיצד להציב גבולות.

אבל אפשר ללמוד איך להציב גבולות נכון!
אפשר ללמוד האם, איך ומתי להגיב על ה”במפר” בהתנהגויות של הילד.
אם אתם מזהים את עצמכם בכתוב כאן, אם אתם רוצים לחזק ולהיטיב את הסמכות ההורית שלכם, אם אתם רוצים ללמוד כיצד להעניק גבולות נכון, ובעיקר – אם אתם רוצים להנות בהורות שלכם – אשמח לסייע לכם בתהליך מעצים ומחולל שינוי של הדרכת הורים.

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print