כמעט מדי שנה, איפשהו שם בתקופת השיגרה הזו שבין חנוכה לפסח, היה מגיע המשבר (החוזר על עצמו) של ילדיי בנוגע לחוגים: די! נמאס לי!! לא בא לי יותר ללכת לחוג בלט/כדורסל/פסנתר/ג'ודו!!!
השלב הכל כך מוכר, שבו ההתלהבות של תחילת השנה, הריגוש של החדש והלא מוכר – עובר. השלב שבו לא רואים את הסוף – לאן כל זה מוביל בדיוק? שלב בו אל "עייפות החומר" הזו מצטרפים מזג האוויר הקר והגשום החשיכה המוקדמת, שגם הם תורמים את שלהם להורדת האנרגיה לרמה השואפת לתנומת חורף.
אז מה עושים כשלילד נמאס ללכת לחוג – פורשים? מתעקשים להמשיך?
כדי לענות על השאלה הזו צריך קודם להגדיר לעצמנו את תפיסתנו ולבדוק מה לדעתנו מטרת ההשתתפות בחוגים.
בקצרה, לחוגים ישנן מספר מטרות: הנאה, העשרה, רכישת כלים ומיומנויות, ופיתוח קשרים וכישורים חברתיים. ישנם חוגים שכל מטרתם להיות חווייתיים, וישנם חוגים הישגיים ואף תחרותיים. ישנם חוגים שהם תחביב זמני, וישנם חוגים שהופכים בעתיד, בבגרות, להיות העיסוק המקצועי.
בפגישת הדרכת הורים סיפר תומר כבדרך אגב שבנו בן החמש אמר לו שהוא לא רוצה יותר ללכת לחוג אמנות הלחימה, והוסיף "אין לי בעיה עם זה. אם הוא לא רוצה אז לא צריך". הקלות בה תומר קיבל את רצון הילד הפתיעה אותי.
יחד עם זאת, זו לא הפעם הראשונה בה אני שומעת אמירה כזו מהורים, ואני מוצאת לנכון לעצור רגע ולהתבונן בהחלטה הזו מזווית שאולי נעלמת מהעין אך היא חשובה ביותר, וזו זווית ה –
ה ת מ ד ה.
מהי התמדה ואיך היא קשורה לרצון לפרוש מהחוג?
התמדה היא היכולת להמשיך ולהשקיע במשהו למרות הפיתוי להפסיק את המאמץ. ההתמדה נמצאה במחקרים שונים כתכונה שמנבאת הצלחה, אפילו יותר מאינטליגנציה או כשרון. מסתבר שהצלחה בכל תחום – מספורט ואמנות ועד עסקים וקריירה – קשורה מאוד ליכולת התמדה.
התמדה נמצאת במתאם ליכולת לחשוב לטווח ארוך ולתכנן קדימה, לעומת חשיבה לטווח קצר, כאן ועכשיו. התמדה היא היכולת לדבוק בהחלטה, להיות מחוייב אליה – גם אם משעמם, קשה ומאתגר: כי להתלהב מדבר חדש זו משימה פשוטה, אך להתאמן שוב ושוב על טכניקה מסוימת לאורך תקופה ממושכת ומייגעת – זה הרבה פחות מפתה. אבל זה מה שמביא לתוצאות.
אנשים עשויים שלא להבין את עיקרון ההתמדה, הרי הכי קל זה לוותר, ולכן לא יבצעו את הנדרש במשך מספיק זמן כדי להגיע לתוצאות. אך מי שכן מבין את כוחה של ההתמדה ימשיך לפעול מבלי לוותר, ויתמודד עם הקשיים עד שישיג את התוצאות. הסיכוי להצליח מבלי שמתמידים – נמוך, הסיכוי להצליח כאשר מתמידים – גדול בהרבה.
שלא במפתיע, התמדה הולכת יד ביד עם היכולת להתמודד עם כישלונות:
מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל האמריקני שהוביל את קבוצתו 'שיקגו בולס' לשש אליפויות ב- NBA וזכה בפרס השחקן המוערך ביותר חמש פעמים – מדגים בסיפור חייו את חשיבותה של ההתמדה:
"נזרקתי מקבוצת הכדורסל בתיכון בגלל שלא הייתי מספיק טוב! פספסתי יותר מ 9000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. 26 פעמים סמכו עלי אבל אני פספסתי את הזריקה המכרעת במשחק. נכשלתי שוב ושוב שוב ושוב בחיי. וזו הסיבה שאני כל כך מצליח!".
מייקל ג'ורדן אומר באופן הפשוט ביותר שהמפתח להצלחה שלו היו הנחישות וההתמדה.
"מכשולים לא צריכים לעצור אותך. אם אתה נתקל בקיר, אל תסתובב ותוותר. עליך להבין כיצד לטפס עליו, לעבור אותו או לעבוד סביבו" – מייקל ג'ורדן.
גם פרישה מחוג עלולה לקרות כשהילד נתקל ב"קיר". חשוב לציין שעל ההורים ונסות ולברר עם הילד מדוע אינו רוצה להמשיך בחוג. אם מדובר למשל בקושי מול המדריך או עם אחד מהילדים – יש לטפל בכך. אך אני מייחדת את דבריי כאן ל"קיר עייפות החומר" של אמצע השנה.
כמובן שמותר ואנושי שהמוטיבציה תחלש, ואפילו לגיטימי שהילד ישבר. אבל בדיוק בשביל זה אנחנו, ההורים, שם – לתמוך, לעודד, להיות ה"קביים" עבורו, עד שתתעורר בילד שוב המוטיבציה שלו. ועד שהיא תחזור, יהיו אלה הגבולות שלנו שיעזרו לו לאסוף את עצמו, גם אם זה כרוך בדרישה חד משמעית, חיצונית, שמאלצת את הילד לעשות גם את מה ש"לא בא לו".
המסר שאני מאמינה בו הוא "אם אתה בחרת חוג – אז אתה מחוייב לו עד סוף השנה". בסוף השנה, אם הילד עדיין יביע את רצונו שלא להמשיך להשתתף בחוג – זו כמובן זכותו המלאה, ולאור התמדתו ועמידתו במשבר הזמני שחלף הוא מרוויח את זכותו לבחור חוג חדש, אם ירצה בכך. ניסיוני כאמא הוכיח לי שוב ושוב, שכשעוזרים לילד לעבור את משבר אמצע השנה – הוא מסיים את החוג בהרגשה חיובית (ובתחושת מסוגלות שלא היה חווה לו נטש באמצע) והרבה פעמים הוא אף מחליט להמשיך בחוג לעוד שנה (שמן הסתם באמצעיתה הוא עשוי לחוות שוב את משבר הפרישה…).
התמדה היא יכולת חשובה ביותר להצלחה בחיים, וזו יכולת שניתן לפתח אותה ואנחנו, כהורים, יכולים לתרום לכך. התמודדות עם "עייפות החומר" והרצון של הילד לפרוש מהחוג – היא הזדמנות מצויינת לפתח יכולת זו לקראת האתגרים שמצפים לו בהמשך החיים.