אמא, את אוהבת אותי?

כשילד או ילדה שואלים את הוריהם אם הם אוהבים אותם – למה הם מתכוונים?
האם הילד שואל משום שהוא בספק בנוגע לאהבת ההורה? האם זה משום שהילד לא חש נאהב?
הרהרתי בסוגיה הזו (ואף ניהלתי על כך סיעור מוחות עם קולגה קרובה, חכמה ואהובה במיוחד – הלוא היא בתי:) אחרי פגישה נוספת עם שירי ואריאל, שהחליטו להתחיל תהליך הדרכת הורים (לאחר שפנו אלי לייעוץ בענין התפרצויות הזעם של בנם – ראו פוסט "הקורונה והשדים" מה – 24.4).
"יש לו עדיין התפרצויות, אבל הרבה פחות, והן גם קצרות יותר ופחות עוצמתיות" – סיפרה שירי – "אבל את יודעת מה הכי מדהים? שכל השבוע האחרון הוא לא שאל, אפילו לא פעם אחת, אם אני אוהבת אותו. וגם לא את אריאל. את לא מבינה… לפני זה הוא היה הולך אחרי כל היום ושואל אותי אם אני אוהבת אותו. הוא שיגע אותנו עם השאלה הזו. ובבת אחת – הפסיק לגמרי!".

לאורך השנים הרבות שאני פוגשת הורים, שמעתי מהם לא פעם על כך שהילד שלהם שואל אותם את השאלה הזו. תהיתי: מה גורם לילד לשאול את השאלה הזו?
לדעתי נוכל להתעמק בסוגיה הזו כהלכה אם לא נקבל את ניסוח השאלה כפשוטו: לדעתי, כשילד שואל על אהבה הוא לא בהכרח מתכוון לאהבה. לתחושתי, הוא מתכוון למשהו אחר (אולי קצת בדומה לשאלה שכיחה אחרת שילדים שואלים את ההורה: אתה חבר שלי? גם פה הם לא מתכוונים לחברות).
אז למה הילד מתכוון?

בנם של שירי ואריאל יודע שהוריו המסורים אוהבים אותו מאוד. אין לי ספק שהוא ידע את זה שבוע קודם לפגישה שלי איתם, והוא ידע את זה גם בשבוע שאחרי הפגישה. ובכל זאת, קודם לכן הוא הטריד את עצמו ואותם בשאלה, ובהמשך נרגע והפסיק לשאול.
אז אם הענין הוא לא באהבה, אז במה הענין? מה השתנה שגרם לשאלה להיעלם?

ובכן, אני חושבת שיש לי תשובה, תשובה בכיוון שמאוד ברור ואופייני לי: מקור השאלה אינו האהבה אלא הביטחון. מידת הביטחון-בהורות שחשים ההורים.
מה הקשר? – אתם אולי שואלים.
אסביר: אני מאמינה שמשהו בהורה ההססן, הכועס (אך לא שלם עם כעסו, מתכחש אליו או מנסה להסתיר אותו), החושש להציב גבולות, המפחד מהילד שלו – משהו בהורה הזה מעורר בילד חוסר בטחון עמוק, שמאלץ את הילד לגשש בתוך אי הוודאות שמתעוררת בו, ושאותה הוא מתמצת בשאלה הכוללנית – את/ה אוהב/ת אותי?

ילד שאינו זוכה מההורה לסמכות מיטיבה ולהובלה הורית – הוא ילד שעלול לחוש אבוד. הוא ילד ללא מנהיג שאפשר לבטוח בו. סביר להניח שהילד אף חש נטוש רגשית ברגעים מסויימים, בהם עומד מולו הורה חסר אונים.
ילד ששואל "את אוהבת אותי?" שואל גם – "את רואה אותי?". הוא מחפש לחוות ניראות. לדעת שלמרות שה"שד" השתלט עליו, הוריו עדיין רואים אותו (ולא רק את ה"שד"). שלמרות שהם לא אוהבים את ה"שד" (או במילים אחרות – את ההתנהגות של הילד) הם כן אוהבים אותו, את הילד עצמו.

אך ישנם הורים, שבדיוק ברגעים הקשים והמאתגרים האלה – הם אכן לא מצליחים לראות את הילד האהוב שלהם. נדמה שהם רואים רק את ה"שד" שנכנס בו, שאותו ברור שהם לא אוהבים. והילד, שגם הוא ברגעים האלה לא אוהב את עצמו, לא בטוח עם עצמו ולא יודע מי הוא, הילד הזה מתבונן בפניהם של הוריו ואינו מוצא בהם את מה שהוא כל כך מחפש. כשהילד רואה את הוריו מבוהלים ממנו הוא מתקשה לחוש את אהבתם כלפיו.
בדומה למה שילד מרגיש כאשר כועסים עליו "גם כשאני כועסת עליך אני אוהבת אותך" – תאמר לו אמו, שהיתה מעדיפה לא לכעוס עליו. "גם כשאני מבוהלת ממך אני אוהבת אותך" – רוצה הילד לשמוע מאמו (כששניהם היו מעדיפים שהיא מלכתחילה לא תיבהל ממנו…). וכשהוא לא שומע זאת הוא קורא לה, מטלטל אותה, רודף אותה עם שאלת האהבה שלה אליו, ובצר לו סוחט ממנה את התשובה שהוא כל כך זקוק לה.

אם כך, מה איפשר לבנם של שירי ואריאל לסמוך עליהם כעת, משהצליחו לאמץ וליישם את ההדרכה שקיבלו?
להערכתי התשובה נעוצה בכך שההורים הרבה פחות נבהלו מהילד. הם לא ברחו, לא נטשו ולא נטרו לילד שלהם. הם היו נוכחים שם עבורו. הם התייצבו שם אל מול ה"שד". הם חשו בטוחים יותר בהורות שלהם והצליחו להחזיק (פיזית ורגשית) את הילד שחש שהוא מתפרק תחת ה"שד" שהשתלט עליו.
היכולת של שירי לחמול על הילד שלה, לאסוף אותו, ולהאמין שהיא מסוגלת להכיל ולהרגיע אותו – איפשרו לה לראות את ילדה האהוב, ואיפשרו לו לחוש אהוב.

כל הורה אוהב את ילדו – זו ההנחה הבסיסית שלנו. אך הורה שבנוסף לכך גם מתנהל מול ילדו בסגנון של הורות סמכותית – מאפשר לילדו דבר חשוב נוסף: לסמוך עליו. לסמוך על יכולתו של ההורה בו זמנית גם לאהוב אותו וגם להוביל אותו ולהעניק לו גבולות.
הורה יכול להיות סמכותי כאשר הוא חש בטחון במקום ובתפקיד ההורי שלו. הסמכות ההורית הבטוחה משרה על הילד את תחושת הבטחון אליה הוא משווע.
אני מעודדת אתכם, ההורים, לבטוח בעצמכם. אני מאמינה שההכרה בכך שזה מה שילדיכם מחפשים אצלכם תדרבן אתכם לחפש ואף למצוא את הבטחון בעצמכם ולהקרין אותו החוצה. הורה מוביל שואף ומכוון לכך שהילד שלו ידע בכל רגע נתון שהוא יכול לסמוך על המנהיגות של ההורה, ולבטוח בתשתית הרגשית האיתנה ובקשר האוהב שקיים ביניהם.
ואם אתם רוצים או זקוקים לעזרה כדי להגיע אל אותה תחושת בטחון בהורות – אני כאן, ואשמח להדריך וללוות אתכם בדרך להשגתה.