אני זוכה לקבל כל מיני תודות וכל אחת ואחת מהן מחממת את לבי,
אבל תודה מיוחדת כמו זו היא יוצאת מן הכלל.
"אני כותבת כהכרת הטוב כלפייך ועל מנת לפרסם לתועלת הרבים" – כתבה אלי האמא בעלת כשרון הביטוי והכתיבה לפני כחודשיים, מספר ימים אחרי שהיא ובעלה היו אצלי בייעוץ.
בדבריה תיארה באופן ייחודי את המצוקה והסבל שלה כאמא לילד בן 8.6 שסובל מאנקופרזיס* (קקי בתחתונים) ואנורזיס* (פיפי בתחתונים).
צמד מילים ארוכות שמסתירות מאחוריהן הרבה סבל, הן של הורים והן של ילדיהם שלא שולטים על הצרכים שלהם, גם בגילים בוגרים (*מאמרים על הקשיים האלה ניתן לקרוא באתר שלי).
אני עניתי לה אז:
"וואו! איזה טקסט! אני לחלוטין מתכננת לפרסם אותו, אבל אשהה את זה מעט.
אני רוצה שתתקדמו ואני רוצה לפרסם את זה כשאת כבר חווה את השפעות המסע."
ובכן, בחודשיים שחלפו היינו בקשר וידעתי שישנה התקדמות משמעותית, אבל רק אחרי שיחת הטלפון שלנו השבוע החלטתי, שלאור ההישגים שהם חווים, הגיע הזמן לפרסם את דבריה.
אני מביאה את דבריה בדיוק כפי שכתבה אותם:
בס"ד
כשנולד בני הראשון, כתבתי לו שיר שמתחיל במשפט : "לפני שבאת לעולם לא היה עולם", אז בימים שכף ידו הקטנה אחזה בחוזקה באצבע המתמסרת שלי, עדיין לא הבנתי עד כמה המשפט הזה מדויק.
לפני שהוא הגיע לעולם, העולם באמת לא היה קיים, המציאות היתה מצג שווא, הולגרמות נעות בחלל. הייתי בטוחה שאני בחורה נחמדה מאוד, שלא לומר מקסימה, סבלנית ומבליגה בקלות, מוצאת שפה משותפת עם כל אדם וכמעט אף פעם לא מגיעה לעימותים. מקסימה. אמרתי.
לפני שהוא הגיע לעולם הייתי מנהלת אסרטיבית במשרות בכירות והכישלונות היו ממני והלאה.
לפני שהוא הגיע לעולם הייתי רווקה עם דירת גג בתל אביב והמון חברים שהיה לי כל כך קל להסתדר איתם (טוב, הם יצאו מהבית שלי אחרי כמה שעות).
לפני שהוא הגיע לעולם ואחריו אחותו ואחריה אחיו (שיהיו בריאים), לא היה לי מושג שאני יכולה להיות אשה מרירה כל כך, שלא לומר מפלצת, עצבנית, מתוסכלת, כישלון הורי וכישלון גם באופן כללי, לא מובנת, חסרת סמכות, נובחת תדיר. מפלצת. אמרתי.
ובכלל, סליחה על רמיסת הרומנטיקה, כל הקונספט הזה של ילדות, נתפס אצלי בעיקר כמלכלך.
כל כך חיכיתי לילדים האלה, חשבתי שנחיה בהרמוניה, למדתי לאפות קרואסונים מתוקים ולהבעיר את האש באח, השקענו כל כך הרבה כסף באריחים שיצרו חמימות בבית ושיפצתי רהיטים מעץ לחדר ילדים, התפאורה היתה מושלמת, רק שהשחקנית הראשית (אני, כמובן) מצאה את עצמה בתפקיד השפחה הכנענית. סיוט!
הסיוט הלך והתעצם כשזה הרך הנולד עלה לכיתה א', זה התחיל בטפטופים, תקראו לזה "פנצ'ר", "פספוס", כל מיני מילים מתוקות שבאות לתאר את מה שיהפוך לזוועה שנקראת הרטבות יום, (מבלי לציין את המונח הרפואי שנשמע כמו מחלה יוונית). זה המשיך בכיתה ב' כבר כתופעה, אבל אמרו לנו שאסור להתייחס, זה רק ניסיון לקבל תשומת לב ובכלל זה לא בשליטתו של המסכן הקטן (יש כאן סתירה לא? מכוון או שלא בשליטתו?) והמשיך לכיתה ג' כאסון שמשפיע על הילד ברמה החברתית, הפסיכולוגית והרגשית וכהמשך ישיר, איך לא, גם על השפחה הכנענית שכבר שכבה מדממת ומצונפת על יד האח הכבוי, מובסת מנסיונות עקרים וממבצעים חסרי תקדים על כל פליימוביל שיושב על המדף בחנות הצעצועים. (כאילו בתמימות, כאילו לא היתה כל כוונתו של הצעצוע המיניאטורי הזה להוות גורם סחיטה עבור הבטחות חסרות כיסוי של ילדים בכיתה ג' שעושים במכנסיים).
להפוך סיפור ארוך לקצר, השפחה הכנענית בליווי בעלה, עלו על החמור ועשו את כל הדרך מצפת לגני תקווה, למטפלת דפנה תייר, בעיקר כי אמא אמרה שממש כדאי וגם כי כבר אין מה להפסיד (טוב, זה מפגש לא זול, יש מה להפסיד, אבל אני מבטיחה לכם שבסוף הרווחנו).
אחרי שדיברתי איזה שעה בלי הפסקה, כשאני מנסה לשחזר את פעילות המעיים ודרכי השתן של בני בעשור האחרון, הגיע תורה של דפנה לדבר. גם היא דיברה שעה, שלא תחשבו, אבל בסופה של הפגישה יצאנו עם מודל ברור של התנהגות. הנחיות מדויקות שאותן ניתן ליישם בפשטות, אבל מתוך החלטה פנימית ברורה ומחייבת. נדרשת כאן התמסרות ויש אילוץ ברור לוותר על מה שנקרא היום "אזורי נוחות" (לפני הניו אייג' קראו לזה פשוט "עצלנות").
האמת שהיינו אמורים להחליט על יום שבו מתחילים, לזמן את הילד לפגישה שבה מכריזים על פתיחת עידן חדש ורק אז להתחיל לעבוד, אבל השפחה הכנענית שכבר ראתה את הצוהר הקטן שנפתח לה לחיים שבהם תזכה שוב לתהילה או לפחות לאיזו מידה קטנה של שליטה בחייה, התחילה כבר מרגע הגעתם הביתה, כי המודל הזה שקיבלנו, הוא בעצם בסיס שיכול להתלבש כשיטה להקניית סמכות הורית על כל מהלך שקורה בבית.
אנחנו רק בתחילת הדרך, אני מקווה בלי נדר שאזכה לעדכן על בואה של הגאולה השלמה, עד אז אני מעידה על תחילתו של מהפך, על שינוי שניכר כבר מהצעד הראשון. אני ממליצה. בדרך לצאת מעבדות לחרות בעזרת השם.
ואגב, זה השיר:
לפני שבאת לעולם
לא היה עולם
לפני שחייכת חיוך של פודינג וניל
איש לא ידע מהו אושר
לפני שהתעוררת
לא הכרתי את הבוקר,
את השמש העולה
כי לא היה עולם
ולא היו כולם
לפני שבאת.
מלאכי הקטן
לפני שבאת לכאן
לפני שידיים קטנות ליפפו אצבעות
איש לא ידע לענות
מה זאת אהבה
לפני שהבטת בי
לא היתה שום תקווה
שאהיה טובה
כי לא היתה סיבה
גם ככה אין עולם
מזל שבאת.