בין יום האם (שהעלימו לנו) ליום האישה

פוסט קצת אישי (ומעט ארוך מהרגיל)
ובו הרהורים על מעמדי כאם (וכסבתא) וכאישה.
לפני זמן מה נכחתי באירוע משפחתי בו חגגה בעלת השמחה כך וכך עשורים נכבדים לחייה. במהלך הערב עלו כמה מנכדיה החמודים לברך אותה והמוטיב שחזר בדבריהם היה עד כמה הם אוהבים לבוא לסבתא לאכול, ובעיקר כמה הם אוהבים את השניצלים שלה.
בעלת השמחה ואנחנו, האורחים, חייכנו ומחאנו כפיים לילדים.
אך בעודי מאזינה לנכדים תהיתי לעצמי: בעלת השמחה היא אשת חיל אמיתית שעמדה מול קשיים כל חייה ויכלה להם. אישה שבנתה עסק מכובד, שגידלה ילדים לתפארת, מוכשרת ופעילה, שמשקיעה בנכדיה מעל ומעבר. אשת אשכולות, אינטליגנטית ורחבת אופקים…
וזה מה שיש לנכדיה לומר על סבתם?

איני יודעת מה יברכו אותי נכדיי כשאני אגיע לגילה המכובד (טפו טפו טפו), אך הם כנראה לא יהללו את השניצלים שלי (למרות שהשניצלים שלי טעימים, האמינו לי).
זאת משום שאני פשוט כבר כמעט ולא מכינה שניצלים, כך שהם לא ממש יודעים מה טעמם…
ואגלה לכם עוד משהו: אני גם לא מכינה עוף בתנור. ולא ספגטי בולונז. ולא כלום. אני – מיציתי. עבורי כיום 'מעמד האישה' כבר אינו אותו האריח שליד כיור המטבח שעליו עומדת האישה (כמאמר הבדיחה המפורסמת).

אני יודעת היטב, מניסיוני ומניסיון חברותיי הסבתות שעדיין מארחות לארוחות את הילדים והנכדים, מה המעמד הזה כולל: את הקניות וההיערכות, את העמידה של שעות במטבח בהכנת המנות השונות, את האירוח הכולל הגשה והתרוצצות סביב כולם בדאגה שלכולם יש מה שהם צריכים, את הפינוי, את הדחת הכלים, את מבצע הניקיון והסידור שאחרי…
גם כשכל בני המשפחה עוזרים – האישה היא זו שזוחלת בסוף היום למיטה, מותשת ועם כאב גב.
אבל העיקר שכו-לם נהנים, לא? ללא ספק זה סידור נוח ונעים. לכולם. כולל לי עצמי, כשילדיי היו קטנים והייתי מתארחת אצל חמותי ואצל אמי… (גם אנחנו הנשים חוטאות בחיזוק "מעמד האישה" הזה). ואני יודעת, מניסיוני האישי, שבמידה רבה גם האישה עצמה, שעמדה מאחורי כל ההפקה הזו, נהנית. כי כנשים חונכנו לתת, לשים את כולם לפני עצמינו בסדרי העדיפויות שלנו, להקריב. וכמובן שהיא, האישה הזו – באמת אוהבת את משפחתה. אז כן, גם היא נהנית. נהנית מלראות את משפחתה נהנית, אם כי אולי היא היתה נהנית אף יותר לו יכלה לשבת עם כולם, להיות חלק מהשיחות והצחוקים והקירבה, ופחות להיות המשרתת…

נעשיתי אמא בתחילת שנות העשרים שלי. גידלתי ארבעה ילדים אהובים ונפלאים. עם כל אחת ואחד מהם נשארתי בבית קרוב לשנתיים לאחר היוולדם. נהניתי להיות אימא במשרה מלאה. הקריירה שלי כיועצת חינוכית במערכת החינוך התבשלה על אש נמוכה, עם הפסקות מתבקשות בהתאם. על פי תפיסת עולמי המקצועית והאישית אף אחד מילדיי לא היה בצהרון. ארבעתם, לכל אורך השנים, חזרו הביתה בצהרים אל ארוחה חמה וטרייה, ואל אימא נוכחת שיושבת איתם לאכול, שומעת מה עבר עליהם בגן או בביה"ס. אהבתי את זה והייתי (רוב הזמן…) שלמה לחלוטין עם הבחירות שלי.

אך הייתי חריגה בנוף: רובן ככולן של חברותיי ושכנותיי היו אמהות שעמלו על הקריירה המקצועית שלהן, שחזרו לעבודתן לאחר מספר חודשי חופשת לידה, ושפגשו את ילדיהן בשעות אחה"צ עם האיסוף מהמסגרות. כיבדתי את בחירותיהן, השונות משלי.
לא פעם א.נשים הרימו גבה לעברי: מה, את לא רוצה לחזור לעבוד? טוב לך ככה לשבת בבית כל היום? ביניהם היו גם כאלה שלא הסתירו את ביקורתם הגלויה מהבחירה שלי. זה לא בהכרח היה נעים ולא פעם הרגשתי שאני צריכה להתגונן. אבל זו היתה הבחירה שלי.

כמה שנים מחיי עברו עלי כך? ובכן, מכיוון שרווחי הגיל בין ילדיי גדולים (בממוצע – 5 שנים בין ילד לילד) בחשבון מהיר יוצא, שמה שתיארתי פה נמשך, מלידת בתי הבכורה ועד שבני הצעיר סיים תיכון – 34 שנים!
34 שנים שחיי הוקדשו קודם כל ולפני הכל – למה שהאמנתי שהוא חלק מתפקידי האימהי ושסברתי שחשוב שאתן לילדיי.
אינני מתחרטת על כך לרגע!

רק בתחילת שנות החמישים לחיי, כשעול גידול הילדים הוסר (אך במקביל עול הטיפול בהורי המזדקנים החל לתבוע את חלקו) התפניתי לקריירה המקצועית שלי. אני אוהבת אותה, נהנית ממה שאני עושה כיום ומשתדלת לעשות חיל. אני משקיעה שעות בעבודתי, מתפרנסת בכבוד, וממש לא מעוניינת לחזור לימים ההם, לימים בהם תיכנון יומי וחיי סבב סביב הילדים והצרכים שלהם (אם כי פה ושם, אני מודה, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת בנוסטלגיה לימים ההם, לשעות החסד שהיו מנת חלקי כשהייתי אמא צעירה לילדים קטנים…).
ילדיי ונכדיי נמצאים כל הזמן בחיי ובלבי. מיותר לומר זאת. אך השנים האלה מוקדשות לי. לעצמי. לזוגיות שלי. לקריירה שלי. למה שמעניין אותי, מהנה אותי ומספק אותי כיום.
ולעמוד במטבח ולארח בסופי השבוע או בחגים – אינם מהדברים שעומדים בראש מעייניי כיום, ולכן אני עושה זאת לעיתים רחוקות יותר (ולוקחת בחשבון ומודעת לכך שזה עשוי להיות למורת רוחם של מי מילדיי…).
אני מיציתי. אני שבעתי.

ושוב אני חריגה בנוף: רוב חברותיי ומכרותיי בנות גילי, שרובן עדין עובדות משרות מלאות,  מממשות (מי ברצון רב ומי בפחות…) את הסבתאות שלהן בהקדשת שעות רבות מדי שבוע לעזרה עם הנכדים, ולאירוח והזנת המשפחה כולה בסופי השבוע. אני מכבדת ומעריכה את בחירותיהן, השונות משלי.
וגם כיום אני חשה שלא פעם א.נשים מרימים גבה לעברי: מה, את לא עוזרת עם הנכדים? את לא מארחת את כולם בשבתות ובחגים? ביניהם יש גם כאלה שמבקרים בצורה גלויה למדי את הבחירה שלי. זה לא תמיד נעים ולא פעם אני מרגישה שאני צריכה להתגונן.
אבל זו הבחירה שלי.

כן, אני עוזרת עם הנכדים, אבל במידתיות. אני תמיד משתדלת ואף נענית בחיוב כשפונים אלי בבקשה, וגם מציעה ביוזמתי את שירותיי. אני אוספת מהמסגרות כשיש בכך צורך ומתנדבת בשמחה לעשות בייבי סיטר, שוב – פה ושם. אבל אני ממש לא מקדישה את ימיי לטיפול בנכדים כמה שעות בכל שבוע על בסיס קבוע.
אני מארחת, אבל במידתיות. כשיש לי את הכוחות ואת הפניות לזה. אבל ממש לא באופן שיגרתי.
אני דואגת להיפגש עם ילדיי ונכדיי בנסיבות שמתאימות להם ו… לי: אני דואגת לפגוש אותם תכופות ואוהבת לשוחח איתם, לשמוע על חייהם ולשתף בקורה אתי, לתמוך ולייעץ (משתדלת שזה יקרה רק היכן שמבקשים ממני…). אני בוחרת לבלות איתם בבתי קפה ובמסעדות, בהצגות ובסרטים, בטיולים ובנסיעות לחו"ל, בהקראת ספרים ובבניית פאזלים. ואני נהנית מכל רגע.
זו הדרך בה אני בוחרת 'להזין' כיום את ילדיי ונכדיי ואת… עצמי.
נכדיי (הבוגרים יותר) יודעים שסבתא שלהם עובדת ועסוקה. שלסבתא שלהם יש קריירה. שסבתא שלהם כתבה שני ספרים. שלסבתא שלהם יש קליניקה בה היא פוגשת, עוזרת ומייעצת להורים הנזקקים לעזרה עם ילדיהם.
אז כיצד נכדיי יברכו אותי כשאני אחגוג שמונים? ימים יגידו. אבל הם כנראה לא ידברו על השניצלים שלי…

ובכן, איך מאזנים בין ההגשמה שלנו כאמהות לבין ההגשמה שלנו כנשים (עובדות)?
בספרו "הולדת אם" פונה הפסיכולוג ד"ר דניאל שטרן אל האמהות:
"החשוב מכל הוא שתמצאי מהו הדבר שיעשה אותך למאושרת ביותר, ובו תוכלי להגשים את עצמך יותר מכל… נסי ככל יכולתך שלא לתת לאחרים לומר לך מה את צריכה לעשות או להרגיש…".
הוא גם מתייחס לכך שהפתרונות שהם הטובים ביותר בשבילך, יהיו ככל הנראה הפתרונות הטובים ביותר למשפחה כולה.

את – האמא והאישה – שקוראת את דבריי אלה, לך אני רוצה לאחל לכבוד יום האישה שתמשיכי לנסות (כנראה כנגד כל הסיכויים…) לאזן את הזהויות השונות שלך, ושתימצאי את הדרך האותנטית שלך להגשים את עצמך! ואם בנוסף הסביבה תבין ותפרגן – זה יהיה נפלא (אבל גם אם לא – זה בסדר…)!

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print