האם פספסתי משהו בענין הפספוסים?

היתכן שבספרי "היענות לצרכים" לא הובהרה היטב נקודה חשובה בנוגע לגמילה מחיתולים?
בשבועות האחרונים קיבלתי מבול של פניות מהורים בנוגע לילדים בגיל ביה"ס שעדיין מפספסים פיפי, זאת אומרת – מרטיבים את בגדיהם בשתן לאורך שעות היום.
איך קורה שילדים מגיעים לגיל בי"ס יסודי ועדיין לא שולטים כהלכה על הצרכים שלהם?
ובכן, מתוך השיחות הרבות שלי עם ההורים מסתבר, למרבה הצער, שכנראה משהו מאוד בסיסי בנוגע לגמילה מחיתולים לא מספיק ברור להורים.

המשהו המאוד בסיסי הוא זה:
פעוט שנגמל בהצלחה לא מפספס יותר.
נקודה. סימן קריאה!
תהליך הגמילה, שאמור להימשך בין כמה ימים לבין שבועות בודדים, מסתיים בכך שהפעוט לא עושה יותר את צרכיו בבגדים.
אבל לאחרונה התבהר לי שגם הורים וגם גננות לא תמיד מודעים לכך. הם רואים בפספוסים שמתרחשים מדי פעם משהו "נורמלי": "זה קורה לכל הילדים"…

אז אני מבהירה, כאן ועכשיו: זו טעות! זו טעות חמורה להניח את ההנחה הזו.
ראשית – מפני שאינה נכונה: ילד שנגמל כהלכה לא מפספס יותר.
ושנית – משום שההנחה הזו מביאה לכך שההורים "מורדמים" ואינם עירניים לכך שמתחת לאפם מתחילה להיווצר בעיה, שאם לא יטפלו בה מידית היא עלולה להמשך שנים.

לבעיה הזו יש שם: אנורזיס*.

להמחשת הבעיה, אספר לכם על דניאל:
דניאל בת שש וחצי, בכיתה א'. הוריה הגיעו אלי לקראת סוף ספטמבר לייעוץ בבעיית ההרטבה שלה. דניאל מרטיבה את בגדיה בפיפי, ברמה יומיומית, לרוב כמה פעמים בכל יום נתון, מאז הגמילה בגיל שנתיים וחצי.
בחודשים הראשונים ההורים והגננת לא התייחסו לפספוסים, "זה נורמלי" – הם חשבו (וכאמור – טעו טעות מרה), אבל כשדניאל עלתה לטט"ח כבר היה קשה יותר להתעלם מהתופעה וההורים הבינו שיש בעיה. הם החלו בסדרת בדיקות רפואיות שמהם עלה שהכל  תקין מבחינה בריאותית. הם ניסו טיפול בעזרת הזמזם  (לאחר שנאמר להם שהטיפול בהרטבה בלילה יעזור גם להרטבה ביום) אבל הטיפול לא צלח.
בשנה שעברה החלו טיפול רגשי אצל פסיכולוגית שנמשך לאורך כמה חודשים – אך גם הטיפול הזה לא הניב תוצאות ובעיית ההרטבה נמשכה. ההורים היו כבר מיואשים והחליטו להרים ידיים ולקוות "שזה יעבור לבד". אבל אחרי שדניאל עשתה פיפי בכיתה (למרבה המזל הילדים לא שמו לב) ההורים הבינו שחייבים לטפל.

אני שמחה לספר שמאז פגישות הייעוץ שלנו (לפני כשלושה חודשים) בעיית ההרטבה של דניאל בשיפור תמידי, והוריה עידכנו אותי שמזה שלושה שבועות דניאל לא הרטיבה כלל. אין לי ספק שהמגמה הזו תימשך ובקרוב נוכל להצהיר שהבעיה נפתרה לחלוטין.
זה כמובן משמח ביותר, אך לצד זה, אני מתוסכלת מכך שדניאל הגיעה למצב הזה מלכתחילה.
משום שלי ברור שלו הוריה (ו/או הגננת) היו מבינים כבר אז לפני ארבע שנים, שהימשכות הפספוסים שלה אינו ענין תקין, ולו היו מגיעים אלי לייעוץ עוד לפני שעלתה לגן טט"ח – כבר אז היה אפשר לפתור את הבעיה ולחסוך את כל השנים של הסבל המיותר.
אז אם ילדכם, או מישהו שאתם מכירים, סובל מהמשך פספוסים למעלה מ 3 חודשים מאז החלה הגמילה – אל תגידו "זה נורמלי", "זה קורה לכל הילדים", "זה יעבור מעצמו"…
טפלו בבעיה.
אשמח לסייע לכם!

*אנורזיס (הרטבה) היא בעייה רצינית ומורכבת.
אתם מוזמנים לקרוא מאמר שלי על בעיית האנורזיס שפורסם בפורטל הרפואה – אינפומד

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print