"אנחנו ברוך השם… מנסים לשרוד את תקופת הקורונה וההסגר…
ולכן אני גם פונה אלייך. אני חושבת שאני צריכה את עזרתך… בנוגע לבני בן ה – 3.5 בנושא ההתנהגות שלו (תודה לאל הוא גמול מגיל 2.5 בצורה מושלמת בזכות הכלים שנתת לי).
…אני חושבת שבגלל התקופה נמרוד חווה רגרסיה בהתנהגות, כי לאורך השנים לא חווינו איתו שום דבר דומה להתפרצויות הזעם שיש לו עכשיו, ובגן הוא ממושמע ומהמם… וגם לפני הקורונה לא היו לו בעיות בהתנהגות. אני אופטימית שאולי זו בעיה התנהגותית נקודתית ולא משהו יותר עמוק".
כך כתבה לי שירי, שאותה ואת אריאל אני מכירה מתהליך ייעוץ שעברו אצלי לפני כשנתיים, כשלבנם הבכור היתה בעיית גמילה מחיתולים.
שירי ביקשה פגישת זום דחופה.
לפני הפגישה שירי גם שלחה לי סרטון של מספר דקות שבו רואים את הילדון בוכה, צורח ומשתולל, כשברקע שומעים את ניסיונותיה הלא צולחים להרגיע אותו.
"דפנה, את לא מבינה. מספיק שאני אומרת לו "לא" על משהו – והוא בשנייה נכנס להתקף טנטרום. וכשהוא נכנס להתקף כזה אי אפשר להרגיע אותו. כלום לא עוזר. הוא לא מקשיב, הוא לא יוצר קשר עין, וראית איך השפתיים שלו רועדות? זה ממש מפחיד! זה כאילו נכנס בו שד".
כן, זה נכון. התקפי הזעם של ילדים הם לעתים כל כך עוצמתיים ותוקפניים, שהורים עשויים להרגיש כאילו שד השתלט על הילד הקטן והמתוק שלהם.
מכיוון שאני מכירה את זוג ההורים, אני גם יודעת שלמרות הדרך האופטימית בה שירי תופסת את המצב, יש רקע שעליו מופיעה התנהגות שכזו: כבר במפגשים איתם לפני שנתיים זיהיתי חולשה מסויימת בסמכות ההורית שלהם ושישנה בעיה בהצבת גבולות.
בימים כתיקונם – הם כנראה צולחים את היומיום במידה כזו או אחרת של הצלחה. אך כמו אצל כולם, ימי ההסגר הם ללא ספק ימים המוסיפים לחץ ודחק, ובמצבים שכאלה – הקשיים צפים במלוא עוצמתם, ולא פלא ששירי מרגישה חסרת אונים ומבוהלת מול מופע האימים של הילד.
למרבה הצער הבהלה של ההורים הורגשה בכל אחת מהתגובות הלא מותאמות של ההורים לילד: תגובות של שירי שנעו מכעסים וצעקות ועד לתגובה של דמעות ייאוש, ואצל אריאל התגובות נעו בין התעלמות ממושכת מאוד ועד לגרירת הילד והכנסתו לעונש בחדרו. כל התגובות הלא רצויות האלה ישבו על תחושת חוסר האונים והתיסכול של ההורים.
כדי לסייע להורים לצאת מהפינה שלהם באינטראקציה הלא מוצלחת עם ילדם, התחברתי לתיאור של שירי ש"זה כאילו נכנס בו שד". אכן, נכנס בילד סוג של שד.
השד הזה הוא למעשה קושי בויסות רגשי. ילד בן שנתיים, שלוש וגם ארבע עשוי להיקלע לתוך מצב מצוקה שבו ברגע אחד הוא מוצף ברגשות בעוצמות כל כך גבוהות עד שאינו מצליח לשלוט בעצמו או לווסת את עצמו. ואז – זה באמת עלול להראות כאילו אחז בו דיבוק. התפקיד של ההורה במצב כזה הוא לעזור לילד לווסת את עצמו.
הורה שבטוח בעצמו, הורה שהוא סמכותי ומוביל – יידע לעשות זאת.
אך הורה שאינו בטוח בסמכות שלו, שתופס את הילד כיותר עוצמתי ממנו, שמרגיש שחסרים לו כלים בהתמודדות עם הילד, הורה כזה עלול להיבהל ולהירתע מלמלא את תפקידו – "לאלף את השד".
הורה כזה מתקשה לראות שהשד הזה כלל לא נורא כל כך. ההורה מרגיש, בטעות, שאינו מסוגל להתמודד עם השד הזה. אני מוצאת שהמקום שלי פה הוא לחזק את ההורים ולעזור להם להבין שיש ביכולתם לעזור לבנם.
"אתם יודעים, אתם לא היחידים שנבהלים מהשד הזה. מי שעוד נבהל ממנו הוא נמרוד עצמו. כן, גם הילד שלכם נבהל ממה שקורה לו, והוא זקוק לדעת שהשד שבתוכו לא מבהיל אתכם ולא יותר חזק מכם. נמרוד זקוק לכך שאתם תרגיעו את השד, וכשתעשו זאת עשויה להיות לכך השפעה מיטיבה (לעתים מיידית) עליו".
אני מאמינה ששירי ואריאל זקוקים לתהליך מעמיק ומשמעותי של הדרכת הורים, אך לאור המצוקה הגדולה בימי הקורונה העכשוויים, נאלצתי להסתפק בייעוץ בסגנון "כיבוי שרפות" (סוג ייעוץ שאני פחות מחבבת, משום שהוא אינו יורד לעומקה של הבעיה).
ברור היה לי ששירי ואריאל מאוד פתוחים לשמוע ומאוד רוצים לעזור לנמרוד. לשמחתי חשתי שהם מתחברים להסבר שלי, שיותר ממה שהם במצוקה – הילד שלהם במצוקה והוא זקוק לעזרתם.
ההורים הבינו שהם צריכים לשדר לילד שהם לא נבהלים מהתפרצות הזעם שלו, לא נסוגים (לדמעות), לא מתקיפים (בענישה) וגם לא מתעלמים ממצוקתו. עליהם להיות לידו כשהוא בוכה, לשקף לו את רגשותיו, לקבל ולהכיל אותם: "אני מבינה שאתה עצוב, שאתה כועס, וזה בסדר – מותר לך לכעוס ולהיות עצוב כשאני לא מסכימה ש…".
הילד, שיחוש באמפתיה שההורה מביע ייעזר בה ויוכל לנסות לווסת את עצמו ולהירגע.
במידה והילד מביע את רגשותיו באופן שלילי או אלים שאינו מקובל על ההורים (למשל, מכה אותם או את עצמו) יהיה עליהם לרסן אותו פיזית ולא לאפשר לו זאת, תוך שהם מודיעים לו בקול שקט ובוטח: "זה בסדר לכעוס, מותר לך לכעוס, אבל גם כשאתה כועס אני לא מרשה שאתה תכה!".
כמובן שהשפעת הגישה החדשה אינה יכולה להיות מידית. כשכעבור מספר ימים שאלתי האם חלה הטבה כלשהי, ענתה לי שירי:
"כן ולא. היו מספר פעמים שזה עבד ממש מהר, וכמה פעמים שזה הרגיש שזה לא עוזר. אבל זה מובן. אני מאותו יום באמת חזקה ולא מוותרת ומראה לו שאני חזקה ורגועה".
אין ספק שייקח להורים זמן לבסס בתוכם את הביטחון בהתנהלותם. אך ככל שיפעלו מתוך המקום האמפתי והתומך ברגשות של הילד, לצד הצבת גבולות ברורה להתנהגותו, וככל שיעשו זאת בעקביות ובהתמדה – ההשפעה המיטיבה של התנהלותם תיתן פרי ויש לקוות שהתקפי הזעם יופיעו לעיתים רחוקות יותר ובעוצמות הולכות ופוחתות.