"היום היה לנו בוקר נוראי" עונה מיה מידית לשאלת הפתיחה הקבועה שלי בכל שישי, כשהיא וצביקה מגיעים לפגישת הדרכת הורים, "בגלל שהיינו פחות לחוצים הבוקר, אז עשינו טעות נוראית והירשנו לילדים לראות קצת טלוויזיה לפני שהם התלבשו והיו מוכנים, וזה התנקם בנו…", וכאן היא פוצחת בתיאור ה'טרור' שעשה להם בן השלוש שלהם שסרב בצרחות להיפרד מהמסך לטובת משימת ההתארגנות לגן (אחותו דווקא שיתפה פעולה עם דרישת הוריו) והם נאלצו להוציאו מהבית לגן לקול צווחות ההתנגדות שלו .
האם באמת מה שהם עשו זו "טעות נוראית"? לא בהכרח.
פה המקום לתת מעט רקע על מיה וצביקה: הזוג החמוד הזה מגיע אלי להדרכת הורים כבר מספר שבועות, לאחר שחשו שהם זקוקים ל"כלים" בהתנהלות החינוכית שלהם. הם הורים לשני ילדים בני שלוש וחמש. מה שאיפיין אותם, כמו הרבה מההורים שאני פוגשת, היה שהם נעו בחוסר בטחון ובבלבול מסוים, בין הורות 'זורמת' מצד אחד, להורות סמכותנית מהצד השני.
בהורות שכזו הורים יכולים למצוא את עצמם מוותרים, לא עומדים על שלהם ומעגלים פינות, אבל כאשר כתוצאה מכך הילדים פורקים עול – ההורים עוברים לקצה השני שמתאפיין בכעסים, צעקות ועונשים.
לעבוד עם מיה וצביקה זהו תענוג עבורי: הם משקיעים הרבה מחשבה בבניית האג'נדה החינוכית שלהם ודי מהר חל אצלם שינוי ניכר בדרך בה הם יוזמים ומגיבים באינטראקציות שלהם עם ילדיהם. הם כבר יודעים שעל פי גישת "הורות מובילה" הורה סמכותי הוא הורה שיודע מהם המרכיבים לקבלת החלטות חינוכיות הולמות לילדיו, והם יודעים שעקביות ורוטינה מאוד עוזרות להעניק גבולות לילדים.
בשונה מהעבר, מזה מספר שבועות שהבקרים שלהם מתנהלים בלי לחץ, כשלילדים ברור סדר ההתרחשויות בבוקר – קודם כל "חובת" ההתארגנות ורק אז "זכות" הצפייה בתוכנית טלוויזיה קצרצרה.
ואז הגיע יום שישי האחרון וטרף, לכאורה, את הקלפים. ההורים מיד מכריזים על הלקח שהפיקו: "מעכשיו, גם ביום שישי ואפילו בשבת, למרות שאנחנו לא לחוצים, נשמור על הסדר של ימי החול והילדים קודם יתארגנו ורק אז יוכלו לבחור מה שבא להם לעשות".
אני מחייכת לעצמי ואליהם, כי אני מבינה שהם עשו כבר כברת דרך משמעותית במסעם להפוך להורים מובילים. אם כך עכשיו מותר לי לגלות להם את הטוויסט בעלילה: הורים מובילים הם אמנם הורים סמכותיים, אך הם אינם הורים סמכותניים. הם אינם קיצוניים. הם רגישים אל ילדיהם והם יודעים לגלות גמישות במקומות ובזמנים המתאימים.
אך איך יידעו מהם המקומות והזמנים האלה?
איך לא יבלבלו (את עצמם ואת הילד) בין גמישות לבין פריצת גבול?
ובכן, אחרי שההורים החליטו על התנהלות (הצבת גבולות) קבועה וברורה, אחרי שהם הקפידו בקביעות ליישם את החלטתם, ואחרי שהילד הפנים את ההתנהלות הזו (הכוונה שהילד כבר מתנהל על פיה מעצמו ומבלי שיאמרו לו, יודע שאין טעם לנסות לשנות אותה ואף מסכים איתה) – אז ישנה אפשרות, באופן יוצא מהכלל, בהתחשב בנסיבות שמצדיקות זאת, להגמיש מעט את ההתנהלות הרגילה.
לדוגמה:
אם יש כלל ששעת השינה הקבועה היא שמונה בערב, עדיין יהיו מועדים מסוימים (כמו שישי בערב) או אירועים יוצאי דופן (כמו יציאה לאירוע משפחתי) שיצדיקו הגמשה של הכלל.
באותו האופן אפשר גם להחליט שימי שישי בבוקר (ובטח שבת בבוקר) יכולים להיות שונים משאר הבקרים (למשל – בשבת בבוקר מותר לבוא למיטת ההורים).
גמישות היא זכות העומדת להורים סמכותיים שהוכיחו לאורך זמן את יכולתם להעניק גבולות. היא פחות מתאימה להורים שרק החלו בתהליך שיקום הסמכות ההורית שלהם. לכן בהתחלה אין כמעט מקום לגילויי גמישות, אלא רק במקרים חריגים ביותר. זאת משום שההורים עצמם עדיין אינם בטוחים ביכולתם להציב גבולות, והם חוששים שאם "ישחררו" אז בהמשך יתקשו להחזיר את המצב לקדמותו. ומבחינת הילד אין מקום לגילויי גמישות משום שהילד, שעדיין לא רגיל לראות בהוריו דמויות סמכותיות, עלול בטעות לראות בגמישות הוכחה לחולשת הגבולות של הוריו ולהסיק שגם להבא כדאי לבדוק גבולות ולהפעיל לחץ בניסיונות לפרוץ את הגבולות.
מתי כן יש מקום לגמישות? כשהסמכות של ההורה מבוססת היטב וכשהגבולות ברורים. כשזה המצב, ההורה יכול ליזום הגמשת גבולות מיוזמתו שלו או כתגובה לבקשת הילד. הגמישות היא תמיד אך ורק תוצאה של שיקול דעת ההורה. הורה סמכותי הוא הורה שקשוב ורגיש לילדו, והוא יודע שהענקת הגבולות שלו מבוססת ואיתנה. הורה כזה יכול להרשות לעצמו לשקול את הנסיבות, ואם אכן השתכנע שיש לכך מקום (ולא בגלל שהילד צורח וצווח וההורה לא עומד בלחץ) – הוא יכול להגיע להחלטה על הגמשת הגבולות.