באחד הימים, בין פגישת הדרכת הורים אחת לשניה, רן שלח לי הודעה ובה כתב שבימים האחרונים מור, בתו בת השנתיים שכרוכה אחריו מאז ומתמיד, ממש לא נותנת לו מנוח. עד כדי כך שהיא גם מתעוררת כמה פעמים בכל לילה בצעקות "אבא, אבא!". ההתנהגות הזו בעייתית בעיניו והוא מרגיש שהוא והילי זקוקים לעזרתי.
חשתי במצוקה של רן וניסיתי לעזור ככל שיכולתי במגבלות הודעות הווטסאפ, והצעתי שאשוחח על כך עם שניהם בפגישה הקרובה.
כשהעלנו את הנושא בפגישה, שאלתי האם עוד משהו השתנה לאחרונה עם מור. מור היא האחות הקטנה מבין שני ילדיהם של הילי ורן, אך למרות שהיא רק בת שנתיים היא מתגלה כטיפוס מאוד עצמאי ובוגר, בשונה מאחיה בן הארבע. מור כבר מדברת חופשי והיא גם גמולה מחיתולים כבר כחודשיים. היא ללא ספק ילדה מפותחת לגילה.
אבל רגע, רגע – אני מזכירה להורים (וגם לעצמי) – היא בעצם לא ילדה. היא פעוטה. היא אפילו עדיין קצת תינוקת.
ואולי פה טמונה הבעיה. מור פעוטה מתעתעת והילי ורן בטעות חושבים שהיא ילדה גדולה. כך מסתבר לי כשהם מספרים לי שהילי דרשה ממור להתפשט בעצמה מבגדיה הרטובים כשהיא בטעות פיספסה פיפי, וזה בא לידי ביטוי כשרן החליט ש"אין יותר על הידיים" ומאז ממעט מאוד להרים אותה בזרועותיו.
"הלו? מה קורה פה?" אני מחייכת אל הזוג "נראה לי שאתם קצת שוכחים שהיא בסך הכל עדיין קטנה. לעניות דעתי, הדרישות שלכם ממנה קצת גדולות עליה".
כשפעוטה בגיל שנתיים רוצה על הידיים – נכון, יתכן שזה לפעמים "סתם" פינוק, אבל סביר להניח שזה גם צורך. ולצרכים מהסוג הזה כדאי ורצוי להיענות.
אני מזכירה לרן שלאחר הפרידה שלו ממור בבוקר ועד שהוא שב הביתה אחר הצהריים או בערב, יכולות לעבור למעלה מעשר שעות, ולכן כדאי להתייחס לצורך להתחבר מחדש זה לזו. אצל שני הצדדים אמור להתעורר הצורך הזה (רן מודה שאכן גם לו יש צורך במגע הקרוב והאוהב עם מור), אך יש להבין שאצל הילדה זהו צורך קיומי ממש: להטעין את ה'מצברים' שלה, שהתרוקנו במהלך השעות הארוכות בגן, שעות בהן היא לא בהכרח זכתה לטיפול יחידני ואוהב. שעות רבות שבהן סביר שהיא לא נהנתה מכך שמישהו באמת הקשיב לה או ראה אותה על צרכיה האישיים (ולא כחלק מקבוצת ילדים שמתנהלת לפי לוח זמנים כללי שנקבע מראש בעבור כולם). מישהו שאוהב אותה וקשור אליה באופן אחר ויותר מהגננת, גם המסורה ביותר.
אני מציעה לרן להתנהל אחרת ממה שעשה בימים האחרונים: "כשאתה נכנס הביתה – תתפנה אל מור. פשוט תהיה שם בשבילה. שים את הטלפון בצד, תחכה רגע ואל תרוץ מיד למשימות שמחכות לך… נכון, זה לא קל, אבל אם תצליח לשים את הכול בצד לכמה דקות ולהתפנות אל מור בהתכוונות מלאה – אתה ממלא את אחת מהחובות החשובות שלך כהורה: להיענות לצרכים הרגשיים הבסיסיים ביותר של הילדה".
למרות שהצעתי עשויה להישמע לרן תובענית, אני צופה שרן יופתע בהמשך לגלות כמה מעט דקות, יחסית, מספיקות כדי להטעין את הילדה מחדש בכוחות חיוביים. "הסוללה שלה כבר כמעט ריקה" – אני משתמשת בדימויים שקל להבינם – "ואתה זה שיכול להטעין אותה. וכשהסוללה שלה תהיה מלאה, כשהיא תרגיש נאהבת באופן האישי, העמוק והממשי ביותר, אז סביר להניח שהיא תהיה פחות זקוקה ל'על הידיים' ואולי גם לא תתעורר בלילה בבכי שהיא רוצה את אבא".
אני מבקשת מרן לשקול מחדש את החלטתו הגורפת ש"אין יותר ידיים", ושיחליט עם עצמו באילו נסיבות הוא יכול ומוכן להרים את מור על הידיים ובאילו לא. ההחלטה הזו חשובה, משום שכאשר לו עצמו יהיה ברור מתי כן (למשל בדרך מהמכונית אל הגן) ומתי לא (כשהוא עסוק בהכנת ארוחת ערב) – אז בסופו של דבר גם למור זה יהיה ברור והיא לא תתבכיין כל הזמן "ידיים, ידיים".
שבוע אחרי הפגישה קיבלתי מרן את ההודעה הבאה:
"חשבתי על הפגישה בשבוע שעבר ולקחתי את מור, אחד-על-אחת, ישר אחרי האיסוף מהגן למשך שעתיים. ביום שבת לקחתי את שני הילדים כדי לחזק את הקשר איתם, ועם מור בפרט. הכל כדי להוריד את ה"לחץ-אבא" שלה, והיא אכן הייתה יותר רגועה במהלך השבוע. היה חשוב לי לעדכן אותך (כדי שתדעי שאני עובד על זה…:)".