"כל כך קשה גם ככה עם הבידוד הזה. אז זה שעידו לא יודע להעסיק את עצמו בכלל – זה פשוט הופך את זה לקשה שבעתיים. נועה, לעומתו, מסוגלת לשחק שעות לבדה. היא פשוט שוקעת לתוך המשחק שלה וזהו, לא שומעים אותה. אבל עידו… כל הזמן צריך לבדר ולשעשע אותו ולהיות איתו. הוא משגע את עצמו, את אחותו ואותנו. די!".
דנית נשמעת לי מותשת ומתוסכלת. בהתחשב בכך שבנוסף לסגר בבית עם עידו בן ה 7.6 ונועה בת ה – 5, גם בעלה הוגדר כעובד חיוני ולא נמצא בבית רוב שעות היום, ובנוסף לכך דנית גם בהריון מתקדם – אפשר לגמרי להבין אותה. היא משוועת לכמה דקות של שקט לעצמה. מה גם שהיא צודקת לחלוטין בציפיה שלה שילד בגילו של עידו יוכל להעסיק את עצמו, ולו לכמה דקות.
דנית וגלעד סיימו לא מזמן תהליך הדרכת הורים אצלי, ושמחתי שהיא פנתה להיעזר בי בתקופה המאתגרת הזו שכולנו עוברים.
"איך ניסיתם להתמודד עם זה עד עכשיו?" – שאלתי.
"זהו, שאני לא בטוחה שהתמודדנו נכון ולכן אני מתקשרת להתייעץ אתך. בימים האחרונים ניסינו פשוט לכפות עליו להיות בחדר שלו. פעם אחת הכנסנו אותו לחצי שעה ובפעם אחרת לשעה. ומה שקרה זה שהוא פשוט ישב שם ממורמר, התלונן וממש בכה ש"אבל אני לא יודע לשחק לבד!" אני חוששת שהוא הרגיש שהענשנו אותו…".
עידו צודק: הוא, כנראה, באמת לא יודע לשחק לבד. הוריו מודעים לכך וציינו זאת באזני בעבר, אך בימים כתיקונם עובדה זו פחות באה לידי ביטוי ופחות מפריעה להם, משום שעידו יכול לשחק עם חברים, לצאת לגינה, ללכת לחוגים ובכלל – לבלות את רוב שעות היום בביה"ס ולא בבית.
אבל כעת, כשהוא כל היום בבית, נטייתו להימנע (ואולי כדבריו – לא לדעת) מלהעסיק את עצמו במשחק עצמאי הרבה יותר מורגשת ובולטת. אגב, ההבדל בינו לבין אחותו ביכולתם להעסיק את עצמם היה ברור עוד כשהיו תינוקות. כמו עוד קווי אופי וטמפרמנט נראה שזו במידה רבה יכולת מולדת. הסביבה יכולה להשפיע על יכולת זו אך רק עד נקודה מסויימת.
ניסיתי לאתגר את החשיבה של דנית ושאלתי אותה אם היא אוהבת ספורט.
דנית ענתה שהיא אוהבת פילאטיס.
– ומה עם ריצה? איך את עם זה (כשאת לא בהריון, כמובן…)?
– אוייש, אני לא סובלת לרוץ! אף פעם לא הייתי טובה בזה.
– אוקיי. אז אם כך, נסי לדמיין איך היית מרגישה אם מישהו היה מכריח אותך להתחיל בשגרה של ריצות, וכבר באימון הראשון היה אומר לך שאת צריכה לרוץ 5 ק"מ! ככה פתאום, מהיום להיום.
דנית הבינה מיד את האנלוגיה.
אימון שנבנה כהלכה, בתחום ספורט שחדש למתאמן, בטח ובטח למתאמן שכלל אינו בכושר גופני (ובטח אם אינו חובב ספורט מלכתחילה), יהיה אימון הדרגתי. מאוד הדרגתי. ההתחלה תהיה במנות קטנות ומדודות: מתאמן כזה לא ירוץ 5 ק"מ באימון הריצה הראשון שלו, בדיוק כפי שאף אחד לא יניף משקולות של 100 ק"ג על הפעם הראשונה.
כך כדאי לנהוג בכל מיומנות חדשה שאנחנו מצפים או דורשים מהילד לרכוש: האימון יהיה הדרגתי ובמנות קטנות. כפי שלא נצפה מילד שבבת אחת ילמד לשלוט במיומנות שהיא חדשה עבורו (למשל להתלבש בעצמו, או לחצות את הכביש בעצמו וכו'), כך אין סיבה לצפות ממנו שבבת אחת ישנה את תכונותיו, נטיותיו והרגליו.
בדיוק כפי שלא נחשוף בבת אחת ולהשאיר לבד ילד ביישן ומסוגר בחברת ילדים שזרים לו, ונצפה ממנו שיתערה בחברתם במהירות ובקלות, כך גם לא סביר לצפות מילד כמו עידו, ששונא להיות לבד ומשתעמם כשאין לו עם מי לשחק, להיות מסוגל כך פתאום להעסיק את עצמו שעה שלמה, או אפילו מחצית השעה.
הנחה שרוצים לקדם את היכולת של ילד להעסיק את עצמו, מה כן כדאי ואפשר לעשות?
*לשוחח עם הילד על הענין: לנסות ולברר איתו מה הוא מרגיש כשהוא משחק לבד, מה מרתיע אותו במצב הזה, מדוע הוא לא אוהב את זה. רצוי ואפשר לגלות הבנה ואמפתיה לתחושותיו, גם אם הן שונות מאלה של ההורה.
*להציג בפני הילד את נקודת המבט של ההורים בקשר לקושי שלו. להסביר לו למה כדאי וחשוב לו עצמו שהוא ילמד להעסיק את עצמו ואיך זה יכול להועיל לו, וגם לסובבים אותו. להסביר לו מדוע זה הכרחי במיוחד בנסיבות הנוכחיות שהוא ילמד לעשות זאת (כן, ההתחשבות באמא היא בהחלט סיבה לגיטימית).
*כדאי לשאול את הילד עצמו איך הוא מציע לקדם את עצמו בענין הזה. להקשיב להצעות שלו – הן עשויות להפתיע אתכם לטובה. שאלו אותו במה היה רוצה לבחור להיות עסוק באותו הזמן שיוקצה למשחק עצמאי.
*להבנות בהדרגה את ההסתגלות להתנהלות החדשה, במנות קטנות ומתוך הקשבה לרצונות של הילד. למשל: בשלב הראשון להגדיר משך זמן קצר יחסית (דקות בודדות) למשחק עצמאי, כזה שהילד יוכל לעמוד בו ולסיים אותו בתחושת הצלחה. אפשר להציע שבהתחלה המשחק העצמאי יתרחש בסלון ורק בשלב הבא ימוקם בחדר של הילד. אפשר להציע שכאשר הוא יהיה בחדר לבדו, הוא יוכל להאזין שם לשירים שהוא אוהב.
כל אלה הן דרכים שיכולות לעזור להורים לאמן את הילד להעסיק את עצמו, ויקלו על הילד לרכוש בהדרגה את ההרגל החדש, שללא ספק ישרת אותו גם בהווה וגם בעתיד.