הילד הרביץ בגן – איך לדבר איתו על זה ?

מה נשמע אצלכם? איך עבר השבוע?
אני שואלת את רוני ואריק כמו בכל שבוע בפתיחת הפגישה השבועית שלנו.
"תספרי על מה שקרה היום עם ניב בגן" אריק מאיץ ברוני. אני רואה שרוני קצת מתפתלת, וניכר שלא נוח לה לספר מה קרה. אבל היא נושמת עמוק ואומרת: "ניב זרק היום צעצוע על חבר בגן וזה פגע לילד בפנים וירד דם… ואז ניב ברח והסתתר מהגננת…" רוני נסערת בתוכה אבל ממשיכה ומספרת לי את הפרטים, כשבמקביל אני שואלת שאלות הבהרה. אני בעיקר מנסה להבין מה קרה שם בדיוק, איך הגננת הגיבה בזמן אמת, ואיך היא הגיבה כשאספה את ניב מהגן בשעות אחה"צ (אריק חזר כשניב היה כבר במיטה לקראת שינה).

אספר שניב בן 4, והוא ילדון מתוק להפליא. אך הוא גם ילד שפה ושם מאתגר את הוריו בהתנהגות שלו. הוא ילד אימפולסיבי, עם "קוצים בטוסיק" (מה שמעלה חשד לבעיית קשב וריכוז) שמדי פעם עדין סובל מהתפרצויות זעם ("טנטרום") בבית. בגן היו התפרצויות דומות בתחילת השנה, אך הקשר המיטיב שיצרה איתו הגננת הסמכותית העלימו לגמרי את ההתפרצויות בגן. גם בבית ישנה הטבה במקביל להטבה בגן, שמושפעת בוודאי גם מכך שהילד מתבגר וגם מכך שתהליך הדרכת ההורים איפשר לרוני ולאריק ללמוד להתנהל מעט אחרת בהורות שלהם.

רוני מספרת לי שחיכתה שהיא וניב יגיעו הביתה ורק בשלב מאוחר יותר ציינה באזניו שהיא יודעת מה קרה בגן. היא ביקשה שיספר לה מה קרה ולאחר ששמעה אותו היא הביעה את חוסר שביעות רצונה הברור מההתנהגות שלו, ובזה שמה סוף לענין.
רוני ואריק ביקשו לדעת מה דעתי על הענין והאם נהגו נכון, ואני סברתי שהיו עוד שני דברים שיכלו לעשות, שחשוב לעשות במקרים שכאלה, ושעדיין לא מאוחר מדי כי אפשר לעשותם מחר בבוקר.
הדבר הראשון שהדרתי אותם לעשות זה – שיחת העיבוד (על הדבר השני אספר בפוסט של שישי הבא…:)

שיחת עיבוד – זו אותה שיחה שמגיעה בעקבות תקרית משמעת משמעותית שהתרחשה לאורך היום והותירה את רישומה. השיחה הזו לא סותרת את זה שאני חסידת המלל המינימלי כשמדובר בהצבת גבולות ("אני לא מרשה לזרוק חפצים!"). כמה שפחות "דַּבֶּרֶת" – עדיף. ברגע האמת, כשההורה מציב גבול, הוא אינו חייב לספק הסבר ממושך מדוע הוא דורש את מה שהוא דורש. זה לא הזמן לנאומים חוצבי להבות ולהטפות מוסר, כי אלה אינם תורמים להבנה בזמן שהילד נמצא בסערת רגשות.

עם זאת, מאוד חשוב שבמרחק זמן מסוים מהאירוע, כשהרוחות נרגעו, כשהאווירה מפויסת – תתקיים שיחת הבהרה ועיבוד של מה שהתרחש. נכון, לא תמיד יש את החשק לעשות זאת, ואפשר להבין את הנטייה האנושית שלנו "להחליק" אירועים כאלה: למי יש כוח לחזור עכשיו ולהעלות רגעים לא נעימים שקרו לפני כמה שעות וכבר חלפו עברו להם? אין זמן, אין פניות, אין סבלנות וזה מרגיש להורים כאילו הם "חופרים" לילד. אז הם פשוט מעדיפים להימנע מכך.

אך כדאי להבין ששיחה כזו מאוד חשובה לתהליך הפנימי שמתרחש אצל הילד שעבר סערה רגשית קודם לכן, ובו בזמן היא גם מחזקת את התשתית הרגשית של היחסים בין ההורה לילד.
לכן חשוב שההורה בכל זאת יצליח לגייס את מעט המשאבים שעוד נותרו בו בסופו של היום הארוך: השיחה שלו עם הילד מיועדת לעבד את הרגשות השליליים שעלו באירוע, הן אצל הילד והן אצל ההורה. היא עוזרת להורה להיות יותר קשוב לילד (עכשיו כשהוא פחות נסער מההתנהגות של הילד) ועוזרת להבהיר לילד (שכעת פנוי להקשיב) מה הייתה ההתנהגות הבעייתית שלו במה שקרה (במקרה של ניב – גם זריקת החפץ וגם ההסתתרות מהגננת).
שיחת העיבוד מבססת את הביטחון בקשר הרגשי שמוכיח עצמו עמיד מפני השפעות התקריות הלא נעימות.

 לעצם הדיבור על האירוע יש יתרון נוסף: מאפשרת לשני הצדדים להפיק לקחים למקרה של אירוע דומה בעתיד. היא תורמת להפחתת הסיכוי להתנהגות דומה של הילד בעתיד.
מכאן שבשיחת העיבוד יש רווח כפול: היא גם הזדמנות לסגירה (קלוז'ר) של האירוע שכבר קרה, וגם השקעה במניעת התרחשות דומה בעתיד. כששיחה כזו נערכת בין ההורה לילד (עניין של דקות ספורות שעשויות להתרחש בזמן ארוחת הערב, בשעת האמבטיה או בעת ההשכבה לישון) היא מטהרת את האווירה השלילית שהיתה בין ההורה לילד, ומאפשרת קירוב לבבות וחיזוק התשתית הרגשית בין ההורה לילד.