הורים מגוננים – הורים מתלהמים

באחת מפגישות הדרכת ההורים, מור מספרת לי שלפני כמה ימים קיבלה טלפון מאמא בגן של בנה אביתר. גברת-אמא נשמעה נסערת. היא סיפרה למור שכאשר אספה את בתה מהגן, הילדה סיפרה לה שהיום הגננת הענישה אותה ואת אביתר כי הם הפריעו במפגש. הגננת הרחיקה אותם ממעגל המפגש והושיבה אותם יחד בצד. “הילדה בכתה לי, היא ממש נעלבה מהגננת. זה לא מקובל עלי וזה לא יעבור בשקט. אני חושבת שאנחנו צריכות לגשת אל הגננת ולהתלונן!” – פסקה בת שיחתה של מור.

מור הרגישה איך האמא השנייה מנסה “לחמם” אותה נגד הגננת, אבל בשונה מאיך שהגיבה רק לפני שבועיים לאירוע דומה, הפעם מור החליטה שלא להישאב להתלהמות המיותרת.
הדהדה בה שיחתנו מלפני שבועיים, כשהיא ובן זוגה סיפרו לי על אירוע אחר שהסעיר אותם, ושקלו אז לפנות אל הגננת ולהביע את דעתם הנחרצת על התנהלות צוות הגן.

פה אעצור לרגע כדי לספר שלאורך קרוב לארבעה עשורים אני זוכה לעסוק בהורות ולהיפגש עם אלפי הורים. טווח הזמן המכובד הזה מאפשר לי פרספקטיבה ויכולת לזהות שינויים בהורות לאורך השנים. וישנם שינויים, חלקם טובים, אבל חלקם האחר אינו מבורך בעיני כלל.
אחד מהשינויים הפחות טובים הוא בתפיסה רווחת למדי, שעל ההורים לגונן על ילדם מפני מערכת החינוך. עד כדי כך התפיסה הזו העמיקה שאני שומעת שוב ושוב הורים מתבטאים בגאווה מהולה בהתלהמות במשפטים כמו “אני אלחם על הילד שלי מול המורה/המנהלת/הגננת!”.

ואני רוצה להגיד: חברים, תרגיעו! על מה ומול מי אתם נלחמים? אף אחד לא רוצה את רעתו של הילד שלכם! נהפוך הוא: רובן ככולן (ותרשו לי לשים בצד את המקרים הבודדים היוצאים מן הכלל) של הדמויות החינוכיות שתפגשו במהלך השנים ירצו לתרום, לתמוך ולקדם את הילד שלכם, גם אם הדרך בה הן נוקטות לא תמיד עולה בקנה אחד עם תפיסתכם.
הילד שלכם לא נמצא בסכנה ואתם לא צריכים לצאת למלחמה.

כשהורים נוקטים בגישה כזו, מה בדיוק הם חושבים שהם משדרים לילד ואיך הם מקדמים את ענייניו?
גוננות הורית מוגזמת שכזו משדרת לילד שלא משנה כיצד הוא יתנהג – הוריו תמיד יסנגרו עליו. אז אל יתפלאו הוריו כאשר ההתנהגות הבעייתית שלו תימשך.
התלהמות הורית שכזו משדרת לילד שהדמויות החינוכיות אינן מוערכות בעיני הוריו – מה שנותן לילד את הגיבוי לזלזל בהן ובמסגרת החינוכית בה הוא נמצא.

בואו נשוב אל גברת-אמא: על מה ולמה היא כה נסערת? הבת שלה ישבה במפגש והפריעה להתנהלותו. הגננת, מן הסתם, העירה פעם ופעמיים. אביתר סיפר לאימו שהגננת גם ביקשה משני הילדים להחליף מקום ולא לשבת אחד ליד השנייה, אך הם סרבו. אז כך, לא נותרה לגננת ברירה ולבסוף היא נאלצה להרחיק את הילדים מהמפגש ולהושיבם בצד.

“מור יקירה, הענישה הזו היא מדודה ואף במקומה” – הגבתי לסיפור – “יותר מכך: לדעתי היא אפילו לא ענישה מספקת, משום שאת בעצמך מספרת שהילדים שהושבו בצד המשיכו לפטפט ולהפריע!
ב-רור…! ברור שהם המשיכו, כי למעשה הם קיבלו סוג של פרס במסווה של עונש. רוצה שאומר לך את האמת שלי? לו אני במקום הגננת, הייתי מושיבה אותם בצד אך בנפרד, כי רק כך הם היו חווים באמת את התוצאה (הלא נעימה עבורם) של התנהגותם”.
ואכן, מכיוון שהענישה לא היתה אפקטיבית, והצמד-חמד המשיך לפטפט לו בצד, רק לאחר שהגננת נאלצה לכעוס עליהם, רק אז הפסיקו השובבים הקטנים להפריע, וכנראה שאז גם החלה בתה של גברת-אמא לבכות.

אז בכתה. נכון, זה לא נעים לנו כהורים לדעת שהילד שלנו ננזף ובכה בגן. אבל זה שהוא בכה לא עושה אותו צדיק. לפחות לא במקרה זה. אין שום סיבה לגונן על התנהגותו של ילד שמפריע שוב ושוב. במקרה כמו זה הבכי הוא אפילו נכון ובמקום: הוא מרמז שהילדה סוף סוף הבינה שעברה את הגבול ושהתנהגותה אינה מקובלת. כעת, יש סיכוי גדול יותר שהיא לא תחזור על ההתנהגות הזו שוב.

אפשר לסכם ולקבוע שלהורים טובים יש את כל הכוונות לחנך כהלכה את ילדיהם. אנחנו יודעים שהצבת גבולות לילדים אינה תמיד מלאכה קלה או נעימה בהכרח. זוהי מלאכת מחשבת ממושכת ומאתגרת. לכן כדאי מאוד שיהיו לנו שותפים למלאכה הזו, ואנשי החינוך שנפגוש לאורך השנים הם השותפים הטבעיים שלנו לדרך. עלינו להכיר בכך ולהוקיר זאת: לתת לדמויות החינוכיות את הגיבוי והתמיכה וביחד איתן לפעול לטובת חינוכם של ילדינו.

דפנה תייר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print