הבלוג של דפנה תייר

זוכרים את שליו בן ה- 4 מהפוסט הקודם? כן, הילדון המתוק להפליא שזרק צעצוע על חברו בגן ופגע בפניו. אירוע לא נעים, בלשון המעטה. אירוע

  מה נשמע אצלכם? איך עבר השבוע? אני שואלת את רוני ואריק כמו בכל שבוע בפתיחת הפגישה השבועית שלנו. "תספרי על מה שקרה היום עם

כשילד או ילדה שואלים את הוריהם אם הם אוהבים אותם – למה הם מתכוונים? האם הילד שואל משום שהוא בספק בנוגע לאהבת ההורה? האם זה

אני זוכה לקבל כל מיני תודות וכל אחת ואחת מהן מחממת את לבי, אבל תודה מיוחדת כמו זו היא יוצאת מן הכלל. "אני כותבת כהכרת

"אנחנו ברוך השם… מנסים לשרוד את תקופת הקורונה וההסגר… ולכן אני גם פונה אלייך. אני חושבת שאני צריכה את עזרתך… בנוגע לבני בן ה –

"כל כך קשה גם ככה עם הבידוד הזה. אז זה שעידו לא יודע להעסיק את עצמו בכלל – זה פשוט הופך את זה לקשה שבעתיים.

יש משהו אחד שמשותף לקורונה ולגמילה מחיתולים. יכולים לנחש מה? עוד רגע אגלה לכם מה המשותף, אבל בכל מקרה הגיע הזמן לעסוק בגמילה. כי עכשיו,

פוסט קצת אישי (ומעט ארוך מהרגיל) ובו הרהורים על מעמדי כאם (וכסבתא) וכאישה. לפני זמן מה נכחתי באירוע משפחתי בו חגגה בעלת השמחה כך וכך

באחד הימים, בין פגישת הדרכת הורים אחת לשניה, רן שלח לי הודעה ובה כתב שבימים האחרונים מור, בתו בת השנתיים שכרוכה אחריו מאז ומתמיד, ממש

לקראת מפגש הדרכת הורים אני תמיד סקרנית: עם איזו אנרגיה יגיעו ההורים היום? האם במהלך השבוע שחלף נמשכה מגמת השיפור בבית והם יגיעו מרוצים ומלאי

את אפרת (רבינוביץ) הכרתי לפני קרוב ל 11 שנים. זה היה בשנים בהן עדין הנחיתי קבוצות לאמהות, ואפרת, אמא טרייה לרומי המתוקה, הצטרפה לקבוצת אמהות

לאנשים ישנן דרכי התמודדות שונות עם קשיים, וכך גם להורים. יש את הריאליים/פרו-אקטיביים – יש בעיה? מטפלים בה. עכשיו! ויש את האופטימיים/דחיינים – בואו נחכה,